מביע משאלה

דניאל לנדאו, האמן שעומד מאחורי מיצג "Wake a Mish" הממזרי בהיכל התרבות, רוצה לעורר בכם השראה

האמן דניאל לנדאו על רקע מיצגו wake a mish. צילום: זיו שדה
האמן דניאל לנדאו על רקע מיצגו wake a mish. צילום: זיו שדה
2 בספטמבר 2013

הפתיחה של המיצג של דניאל לנדאו, "Wake a Mish" – נורות ליבון התלויות על היכל התרבות ומשתקפות בבריכה של דני קרוון שכבר מוגדרת כמיתולוגית, הפכה די מהר להפגנה סוערת: הסמיכות של הפתיחה לכל מיני החלטות ממשלתיות ששוב קורעות למעמד הביניים את הכיס, ביחד עם הנציגות הבכירה שהופיעה לאירוע – חלק מההשקה המחודשת של היכל התרבות האקסקלוסיבי – משכה קבוצות מחאה שהניפו את השלטים המוכרים ונכנסו לבריכה.

הכניסה לבריכה, מן הסתם, מזיקה באופן דרמטי למיצג: טקסט האורות התלוי על ההיכל הוא חסר פשר, ואפשר להבינו רק כאשר מסתכלים בהשתקפות שלו, שבה הוא הופך ל “Make a Wish" כשהמוני בני אדם עומדים בבריכה אין השתקפות. אבל לנדאו, שאיתו אני נפגש ממש בזירת האירוע, דווקא שמח. "זה בדיוק העניין שהסברתי כשעבדתי על זה וכולם מסביב היו מודאגים מ'אם זה עובד'", הוא אומר. "זה עובד לשנייה ונעלם. אני שמחתי על האפשרות שהאמירה “Make a wish” הופכת למשהו מורכב יותר, לקריאה להפיכה של המציאות שלנו לצודקת יותר".

לנדאו עסוק מאוד בקהל שלו. הוא מגיע לבריכה מדי פעם, בוחן את התגובה של הציבור לעבודה שלו. במהלך הראיון מסתיימת הצגה בהבימה וזרם של קהל גבה גבה זורם החוצה – לא מעט מהם שולפים את הסמארטפון כדי לצלם. "תראה, הם אפילו לא מסתכלים, הכל דרך הצג של המסך", נפעם לנדאו. בהמשך הוא ידבר בביקורתיות על תרבות המסכים הזו כחלק מהעבודה שלו, אבל לפני כן הוא נותן רגע של חסד לקהל שלו: "לאמן עכשווי יש קשר מוגבל עם הקהל. יש רגע נדיר של ממשק בפתיחה, והוא לא נמשך. לחוות את המפגש ואת התגובה הציבורית הרגשית, זה מעניין. אני מסתכל על המיקום הזה, מטר מאיפה שלפני שנתיים הוצב האוהל הראשון של המחאה החברתית, ואני אומר כאן – תגשימו את עצמכם".

זה התפקיד של האמנות, להתחבר לארצי, לפוליטי, למציאות?

 "באופן מסורתי אמנות שואלת אם יש לה את הכוח להשפיע ואם היא צריכה להשפיע. לא חסרות דוגמאות מההיסטוריה שבהן האמנות עמדה בחזית של מחאה, אבל ככמות האמנים כך כמות הדעות. אנחנו חיים בתקופה שבה זה פחות מקובל, אבל מבחינתי זה המסר של האמנות שלי – לתת השראה לפרט".

אתה מדבר על השתתפות במחאה, אבל העבודה שלך ניצבת במקום שהוא ההפך מעממי. הבימה, היכל התרבות, אלה מקומות אליטיסטיים.

 "נכון. וקוראים לזה 'היכל', כאילו זו הקיסרות, ורוב האנשים שחיים ברדיוס הקרוב לא יכולים לממן את כרטיס הכניסה. בתוך מנגנוני האשליה שאנחנו חיים בהם – אתה רוצה ומקיים פנטזיה. זה המתח שאני עובד עליו, ובמובן הזה אמנים, כמו פרסומאים ופוליטיקאים, מנצלים את ערוצי התקשורת שיש להם".

 כלומר, אתה גם תוקע מרפק בעבודה של דני קרוון, בממלכתיות של הכיכר הזו.

 "בהחלט. זו פעולה ערמומית לגמרי. כאמן בזירה הציבורית, יש גבול דק של לעבוד עם המערכת ולחתור תחתיה, והתפקיד של פעולה אמנותית הוא להאיר דברים שערוצי התקשורת הרגילים לא מאירים".

זה שונה במדיה דיגיטלית לעומת אמנות מסורתית יותר, אולי שמרנית יותר, כמו פיסול או ציור?

 "בוודאי. המחלקה לאמנות ומדיה במדרשה לאמנות (לנדאו מונה לאחרונה כראש המחלקה הזו, אחרי שהחל ללמד בה שנה קודם – י"א) מייצרת שיח מסעיר לגבי הדיסציפלינה האמנותית, שמחלקות אחרות, מטבען, לא עושות. הן לא שמות את שתי הרגליים שלהן בזירה הפוליטית העכשווית. אנחנו מרשים לעצמנו לדבר על מנגנוני הכוח של הטכנולוגיה, מנהלים דיון מתריס נגד תהליכים שאנחנו חווים. גם העבודה שלי כזו: הזמינו אותי ליצור עבודה שמגיבה למקום והמשיכה לאגם של קרוון הייתה מיידית".

לנדאו חשב בהתחלה לעשות עבודה שונה. הוא התכוון לתלות מסכי LED שיקרינו מידע הפוך, שיתגלה כהשתקפות על הבריכה. הרעיון צמח מיוזמה של עיריית תל אביב, שהפיצה לא מזמן מאגרי מידע על העיר והזמינה מתכנתים ליצור אפליקציות מידע על העיר. "רציתי לעשות סטרימינג של המידע שדווקא לא קיבלנו: ריכוזי פשיעה, מחוסרי דיור, ילדים עניים". למרבה הצער התקציב שקיבל לנדאו היה כעשירית מכפי שהיה דרוש לתוכנית הזו ולכן היא עוצבה מחדש. האבולוציה הזו של העבודה מסמנת איזו שהיא סתירה פנימית אצל לנדאו, בן 40 שחי שנים ארוכות בהולנד וחזר בגיל 32 לישראל. הוא נמשך לתרבות המידע, אבל נרתע ממנה. הוא עבר מהקרנת מידע וירטואלי באמצעים טכנולוגיים מורכבים להקרנת מסר בודד פשוט באמצעות נורות ליבון.

"זה קשור לקבוצת מחקר שלי, שעוסקת בחיבור היתר לרשת. הבעיה היא בתפיסה שלנו: זה לא רק שיש ג'אנק זול, אלא גם חוסר מודעות למה בריא לצרוך. אם הייתי פוגש את מארק צוקרברג הייתי אומר לו שהוא בדרך להיות פיליפ מוריס הבא. זה הולך להיות בעיה רפואית גלובלית. בשנות ה־90 הבטיחו לנו שנהיה יותר יעילים ונעבוד פחות בזכות האינטרנט – וזה לא קרה. יכולת הריכוז והארגון נפגעה, מנגנוני הכוח פיצחו את הנוסחה לשלוט בנו. צייתנו מהר להוראה לצלם את החביתה בארוחת הבוקר שלנו". לנדאו מספר על עצמו שכילד הוא "שיחק עם פליימוביל ביחד עם הלגו", כעדות לכך שאינטר־דיסציפלינריות הייתה בעצמותיו מאז ומתמיד. הוא נולד בירושלים וגדל בבית שבו אמו הבריטית בילתה עם הילדים זמן רב, וגידלה, חוץ ממנו, גם את אחותו המדענית הצעירה, ואת אחותו הבכורה, סיגלית לנדאו, מהאמניות הישראליות המצליחות בעולם. לנדאו לא מקנא באחותו: "לכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים אחר. החברה מתעקשת למדוד אותך באמצעות סולם של מה יש לך ובן כמה אתה. המנגנון הבעייתי בתל אביב הוא שאנחנו עובדים יותר מדי, צורכים יותר מדי ומבזבזים יותר מדי. בהולנד כולם רוכבים על אופניים טרנטה שעושים את העבודה. פה כל אחד נוסע על איזה רובוטריק ועם טייץ שעולים איזה 1,000 ש"ח כשהביצים שלו תלויות בחוץ. אבל הבידול שלי, העובדה שעשר שנים חייתי רחוק מכאן, מהמשפחה, סייעה לגיבוש העצמי והפכה את העובדה שאחותי ואני אמנים לנון־אישיו. אנחנו מפרגנים אחד לשני, ואפילו מדי פעם משתפים פעולה".

אחרי הצבא הוא למד שנה אחת באקדמיה למוזיקה ומחול ועזב להולנד, שם למד תואר ראשון ושני בקונסרבטוריון המלכותי במחלקה לסונולוגיה – לימודי קול וצליל. הוא נשוי למיכל פאולינה, זמרת, ואב לשניים – עלמה בת 9 ואמיל בן 4. השניים היו שייכים במשך זמן לקהילה אורבנית בתל אביב שקידשה חינוך ביתי, אקולוגיה וחשיבה חברתית רדיקלית. עלמה חונכה עד גיל 7 בבית, ואת אמיל לנדאו יילד במו ידיו בדירה שבה גרים השניים. "הדברים האלה, ההורות ולימודי המוזיקה, היו משמעותיים מבחינת הבנת הזמן עבורי", הוא אומר. "הצלחתי להבין זמן של ילד, תסכול של ילד, ואני רואה דרך זה את המציאות שלנו שמכווצת חלל וזמן". רגעים אחדים לפני שנפגשנו צילמתי, כמו כולם, את השתקפות העבודה בבריכה ופרסמתי את הצילום באינסטגרם. התגובה הביקורתית הגיעה מהר: "אני מופתע, יצאת הכי קונפורמיסט". העבודה הזו, כמו הרבה אחרות שפעלו בהצלחה במרחב הציבורי ומשכו קהל רב, נתפסת כשטחית ופופוליסטית, אולי דווקא בגלל ההתעקשות של לנדאו לעשות אינטראקציה עם הציבור הרחב.

יש אמנים שטוענים שהניסיון התמידי לדבר עם הקהל במונחים שהוא יבין הוא פופוליזם. שעבודות כאלה תמיד נאלצות לבצע השטחה מסוימת.

"שמע, יש דבר פשוט והוא יושרה, ה־DNA שממנו אתה פועל. כל דבר שאתה עושה הוא סכנה, אבל הסכנה לפטרוניות או פופוליזם לא יכולה לשתק את הדרייב שלך, ושלי הוא המפגש. אם המחיר הוא טענות לפופוליזם – בסדר. הרי שנים הייתי בפרינג', במקום הכי אזוטרי, והמהלך הקסום שהוביל אותי ב־15 השנה האחרונות לעשייה האמנותית, ללמד במחלקה בינתחומית ולהיות בשתי רגליי בתוך השיח החברתי והפוליטי, לימד אותי לא לבחול בשום אמצעי".