ממזרות חסרות כבוד

חברות להקת טרנטינה מעודדות יצירה נשית, לא אוהבות שמגדירים אותן כ"להקה לסבית" ומעדיפות את תל אביב על ירושלים

בנות טרנטינה. צילום: זיו שדה
בנות טרנטינה. צילום: זיו שדה
14 באוגוסט 2013

האסוציאציה הראשונה שעולה כששומעים על להקת רוק נשית היא של גימיק יח"צני. אף שגם היא על טוהרת הנשיות, יצאה להקת טרנטינה למשימה לשנות את דעתנו. ארבע החברות בלהקה הן נשים יצירתיות ומוכשרות אשר כותבות ומלחינות בעצמן והשבוע, לאחר שנים רבות של עשייה, יצא אלבום הבכורה שלהן – "טרנטינה". את הסיבה לעיכוב הן תולות בעניין גיאוגרפי: "אנחנו ירושלמיות, זה טיים־זון אחר לגמרי". הלהקה הוקמה לפני שמונה שנים בשכונת נחלאות. חברות בה אתי ביבי (שירה וגיטרות), דין אהרוני (בס ושירה), סיגל נחום (גיטרה ושירה) ושירי בורשטיין (תופים). את השם ללהקה בחר דווקא המתופף שניגן בה לתקופה קצרה, והוא נולד כמחווה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו ולדמויות הנשים החזקות בסרטים שלו. "המתופף הרגיש שההרכב שלנו מאוד נשי וחשב שזה רעיון טוב למצוא שם שמדבר על נשיות חזקה", הן מספרות. לטובת האימג' והסיפור, המתופף לא שרד. בשנים האחרונות עברה הלהקה להתגורר בתל אביב: "הדברים קורים פה הרבה יותר מהר, הכל מתנהל אחרת", מסבירה אהרוני. "המעבר היה מסיבות אישיות ולא בגלל הלהקה. ירושלים הפכה להיות סגורה יותר, מקום עם אנרגיה שלילית", מוסיפה נחום. הצעד הראשון שהן עשו בעיר הוא חיפוש מפיק שיעזור להן להקליט אלבום. לתמונה נכנסה המוזיקאית רונית רולנד והיא החתימה אותן על חוזה בלייבל שלה, שהוביל להקלטת אלבום הבכורה. עוד קודם לכן הספיקה טרנטינה להתפרסם בעקבות השתתפותן בהפגנה בירושלים נגד הדרת נשים, כשהתחפשו לנשות טליבאן והופיעו לבושות רעלות שחורות.

אתן רואות את עצמכן כלהקה עם אג'נדה פוליטית או חברתית?

נחום: "הזמינו אותנו להופיע בהפגנה כי אנחנו להקה של נשים ירושלמיות. בסיטואציה אחרת העירייה לא הייתה מזמינה אותנו בחיים. ירושלים זה עולם אחר – נשים לא קיימות בפוסטרים או על פרסומות באוטובוסים. הדרת נשים פוגעת בכל שכבות האוכלוסייה, אבל בעיקר בנשים הדתיות שחיות את זה כל הזמן".

אפשר לקרוא לכן "הלהקה הלסבית הראשונה בארץ"?

אהרוני: "אם מדברים על נשיות אז כולנו נשים, על ההגדרה הזאת אני מסכימה. אנחנו לא אוהבות שמגדירים אותנו כלהקה של לסביות".נחום: "ברגע שאנשים יאזינו לאלבום, הם יקבלו הצצה לחיים שלנו וזה מה שחשוב. הרבה שירים באלבום מדברים על אהבה לאישה, אבל יש לי בעיה בתיוג שלנו בנישה הזאת. זה לא שאני מובכת מזה או שלא נעים לי שקוראים לי לסבית, אני פשוט נגד הגטו הזה".

חשוב לכן לעשות את ההפרדה בין העולם המוזיקלי לבין הנטייה המינית?

נחום: "המילה 'נטייה' נשמעת קצת מיושנת, כמו מישהו שיש לו בעיה. אני חיה חיים נורמטיביים לחלוטין ואין לי שום בעיה עם שום דבר. אנחנו משתייכות לסוגים שונים של קהילות ולא רק לאחת".

יש בכלל דבר כזה יצירה נשית או לסבית?

אהרוני: "בטח שכן. בחרנו להכניס לאלבום את האלמנטים הנשיים יותר, כי בסופו של דבר זה מה שמעסיק אותנו. סביר להניח שלא נדבר על כדורגל, אף שסיגל ממש בעניינים. יש נטייה לחשוב שלהקה שמורכבת מנשים עושה פאנק או שהיא הוקמה על ידי מפיק בתור גימיק. זה ממש לא אנחנו".

אתן מרגישות קשר לקהילה הגאה?

אהרוני: "אם יש משהו שהייתי רוצה להיות יותר קשורה אליו, אבל לצערי אני לא מצליחה, זה לקהילה הגאה. בימי הגאווה יש מעט מאוד ייצוג נשי. אני מעריכה כל יצירה, אבל כשיש חוסר גיוון זה מפריע ואין ספק שהעיסוק המרכזי הוא בהומואים. הקהילה נחשבת כלפי חוץ כיצירתית, אבל לצערי לא רואים מספיק את הצד הנשי".

גם אתן נכנסתן לטירוף של "כתום זה השחור החדש"?

נחום: "זה נחמד, אבל קצת קליל מדי בשבילי. מצחיק שנהיה אופנתי לראות לסביות בטלוויזיה ובמיוחד לסביות יפות ונשיות. אותו טרנד קיים לאחרונה גם במסיבות נשים בתל אביב – פתאום רואים הרבה נשים נשיות, יפות ומטופחות, מעין 'לסביין שיק' כזה. זה נחמד".