נינה קרביץ, גרסת האבטיפוס

 יכול מאוד להיות שמעולם לא שמעתם על לנה פופובה, שתנחת כאן בשישי הקרוב ותתארח במסיבה של צוות פקוטק, רוף אנימלס ומועדון הגאגארין. אל תתנו לעובדה הזו להטעות אתכם – ברוסיה פופובה נחשבת כוכבת ענקית בקרב קהילת הקלאברים. מעריציה, הוותיקים יותר או פחות, באים למועדונים שהיא מתקלטת בהם עם זרי פרחים ועם שלטים וממתינים לה שתרד מהעמדה.

מעבר לעובדה שהייתה האישה הראשונה לתקלט בברית המועצות, פופובה היא מעמודי התווך שעליהם עומדת סצנת המוזיקה האלקטרונית והטכנו במדינה. "התחלתי להקשיב למוזיקה אלקטרונית עוד בימיה הראשונים ברוסיה", היא נזכרת. "בתחילת שנות ה־90 אמנים מקומיים החלו לצאת מרוסיה עם תערוכות וקונצרטים. המערב התעניין בתרבות הרוסית בתקופת הפוסט־פרסטרויקה, ובעיקר בכל מה שהתרחש בעולמות האנדרגראונד. האמנים חזרו למולדת ובפיהם בשורות חדשות. אחת מהן הייתה המוזיקה האלקטרונית וכל נגזרותיה – חיי הלילה, הסמים, האופנה ודרך החיים הכללית. מי שהגדיר את עצמו כאדם פרוגרסיבי רצה לגלות עוד. האמנות החדשה לא נוצרה כהשתקפות למציאות המדממת אלא למודעות העצמית המשולהבת. המוטו היה: 'שיפור עצמי על ידי השמדה עצמית'".

התרבות החדשה התפשטה והמוזיקה הפכה מהר מאוד למרכז הכובד היצירתי של התנועה. סנט פטרבורג היוותה את חוד החנית היצירתי, משום שקרבתה לפינלנד אפשרה לתושביה נסיעות תכופות לחו"ל. פופובה עבדה אז בתיאטרון בובות לילדים והתפתחה כאמנית קונספטואלית בשעות הפנאי. החבורה עמה פעלה הנהיגה את הרייבים הראשונים בסקוואטים בכל רחבי סנט פטרבורג. טיול שערכה לברלין, שבו נחשפה לתרבות לילה מתקדמת ועשירה וכן לחנויות התקליטים הרבות בעיר, הביאו אותה להחלטה כי גם היא רוצה להתחיל לתקלט. "הכל היה בתולי ונאיבי בתקופה הזו, גיליתי סאונדים חדשים עם הקהל", היא מספרת. "אחר כך פחות או יותר יישרנו קו עם המגמה העולמית. האינטרנט טרם התפתח וכדי לרכוש תקליטים הייתי צריכה לנסוע לחו"ל".

בעוד שהיום מתווספות לעולם המוזיקה האלקטרונית נשים רבות והשיח המגדרי בתחום גווע לאטו, בשנות ה־90 הקונספט של אישה מאחורי העמדה נתפס כמשונה, אפילו עבור חבריה הפתוחים והסובלניים של פופובה. "בתחילת הדרך קיבלתי תגובות מוזרות מהדי.ג'ייז המקומיים, שהיו מאוד סקפטיים כשראו אותי חוזרת מברלין עם קייס מלא בתקליטים. מהר מאוד התחלתי לעבוד ולתקלט כמו כל האחרים. ב־20 השנה שעברו מאז אני משתדלת לא להיות מוטרדת מהיותי אישה בתחום די גברי. אני לא חושבת שתקלוט קשור במגדר, בלאום או במצב חברתי. זה יותר צורת אמנות מאשר ביזנס".

כמי שהגדירה את דרכה כאישה חזקה ועצמאית, פופובה מעולם לא הסכימה להתחייב לרזידנסי במקום אחד, למרות הפצרותיהם החוזרות ונשנות של מועדונים רבים. "בשבילי להיות רזידנט זאת עבדות. היו כמה מועדונים שניגנתי בהם על בסיס קבוע, אבל אף פעם לא כרזידנט". עוד דבר שהיא מתקשה להתחייב אליו הם הגבולות המוזיקליים שמגדירים את

 

סגנונה: "אני בוחרת מוזיקה רק לפי רגשות. מאוד קשה לי להגדיר ז'אנרים מוזיקליים. החיבור שלי לווינילים נובע מהשילוב של הפונקציונליות והרגישות שיש בפורמט. אני תמיד חשה צורך להרחיב את הסגנונות המוזיקליים שאני מנגנת, כדי להיות מסוגלת לגוון את הסטים שלי. רק לפני כמה שנים התחלתי להתעסק בברייקביט כי התחלתי להשתעמם מהסאונד של הטכנו שיצא באמצע שנות ה־2000. מאז כבר הספקתי להתאהב בו מחדש".

עד מתי את רואה את עצמך ממשיכה לתקלט?

"לתקלט זה החיים שלי. מבחינתי, אתקלט עד שאמות. זה כמו להיות אימא – ברגע שזה קורה, אין דרך חזרה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה, זו האהבה שלי. יש רגעים של ביקורת עצמית או דכדוך אבל בסך הכל אני מרגישה מבורכת שיש לי מקצוע שממלא אותי כל כך".