נמרחות בשלוש מערכות

מערכה ראשונה: בשפשוף

עדנה (ליולי הצלם): אין לי מייק אפ, תעשה לי עור כמו שלה, פשוט תצייר לי עור כמו שלה בלבן, בלי קמטים. אחר כך הנכדים שלי רואים את התמונות שלי לא מרוטשות, והם נבהלים…

רתם: אני מאמינה בריטוש.

עדנה: ברור!

רתם: הלוואי שכל החיים שלי יראו כמו הפילטרים באינסטגרם.

עדנה: לך אין מה להתלונן, עור כמו שלך לא רואים הרבה.

רתם: את יודעת, להיות אישה זה הרבה חוסר סיפוק…

עדנה: דווקא מכפות הרגליים שלי אני מרוצה, אתה יכול להתמקד בהן. תחבר בין כפות הרגליים שלי לפנים שלה!

יולי הצלם: אני צריך קלוז־אפים שלכן…

עדנה: קלוז־אפים? מגיל 28 אני לא עושה קלוז־אפים!

רתם: אני תמיד נופלת בכפות הרגליים.

עדנה: מה רע בכפות הרגליים שלך?

רתם: הן מגעילות!

עדנה: הן ארוכות ויפות!

רתם: הציפורניים שלי נראות רע מרוב ספורט.

עדנה: איזה ספורט את עושה?

רתם: קרוספיט…

עדנה: מה זה?

רתם: שיטת אימון מהממת…רבע שעה והלכת הביתה. אני נשמעת כמו אודטה?

עדנה: לא, לא, זה הכי חשוב בעולם! אני עושה חמש פעמים בשבוע יוגה. אני מכורה!

רתם: אני הבן אדם הכי לא גמיש בעולם! את לא מבינה איזה פישוק קטן יש לי!

עדנה: אני עושה כמעט שפגט היום!

רתם: אני תמיד מוכנה להתאמן. כל יום שבו אני צריכה ללכת למשרד ולא לרוץ בפארק הוא בזבוז.

עדנה: גם אני רוצה לעשות רק ספורט מהבוקר עד הערב. זה יותר חשוב מכל דבר אחר. זה לא מאריך חיים אבל זו איכות חיים. כשהייתי צעירה זה לא עניין אותי בכלל, אבל פתאום הגוף מתחיל לזעוק, את מרגישה שאת עושה לו עוול נוראי…והיוגה היא התמצית. בעיניי עדיף לעשות יוגה מאשר ללכת לפסיכולוג. ההתמכרות המטורפת הזאת לפסיכולוגים…עדיף לקנות משהו יפה ללבוש.

רתם: כשאני קונה נעליים, הבעיות שלי לאותו יום נפתרות.

עדנה: פעם הלכתי לפסיכולוג, הייתה לו גינה, הוא השקה אותה, ואני איחרתי וראיתי איך הוא מסתכל כל הזמן למה אני לא באה, ראיתי את החרדה בעיניים שלו…הסתכלתי עליו מהצד ואמרתי "תראי כמה הוא תלוי בי, כמה הוא זקוק לכסף שלי, לזה שאני נותנת לו אישור למקצוע שלו", ואז הבנתי שעדיף יוגה. ביומיומיות של היוגה הנפש שלך מתרוממת בצניעות, לא מתוך זה שכופים עליה. יש משהו אגרסיבי נורא בטיפול פסיכולוגי, אבל אולי אני מדברת שטויות, רתם, יש אפשרות כזו כל דקה.

פדיקוריסטית: זה לא שטויות. זה בדיוק מה שאני חושבת. גם פסיכולוגיה הפכה לביזנס.

גם הם רוצים לעזוב את הכורסא: וידוי של ראובן הפסיכולוג בסדרת המופת "בטיפול":

מערכה שניה: במריחה

עדנה (לצלם): יולי, ראיתי שעשית פה כל מני דברים מעניינים. אותי פחות מעניין המעניין, יותר חשוב לי שאני איראה בסדר.

יולי: להעלים את הנמשים, הכל?

עדנה: הכל! תן לי ליהנות!

יולי: אני חושב שזה יפה…

עדנה: אז תתחתן עם ג'ינג'ית!

מערכה שלישית: במייבש

עדנה: אני מרגישה שאני מכירה אותך כי אני קוראת אותך, זה הכי מעניין.

רתם: אני תמיד מופתעת שאנשים שהם לא ההורים שלי קוראים אותי.

עדנה: יש לך משהו מאוד מזוהה בכתיבה. יש לך ווייס ויש לך כתב יד, שמתי עין על זה! את כותבת מתוך השפלה עצמית, וזה מוציא אותך הרבה יותר חזקה. אני עם החברים הטובים שלי – אנחנו רק מספרים אחד לשני סיפורי השפלה, ואם אין אז ממציאים. תראי את שלומי שבן, הכי מצליח, והוא מספר רק על השפלות. והרי כולם יודעים שהוא סוג של גאון, אז זה נורא מקרב אותך. זו שיטה נהדרת!

רתם: לינה דנהאם עשתה מזה קריירה ב"גירלז", ראית?

 

עדנה: ברור!

רתם: ואהבת?

עדנה: מאוד! זו סדרה שכולם אוהבים. יש בה כנות, יש בה עליבות.

רתם: ויש בה הרבה עירום שמאוד אהבתי.

עדנה: גם אני בהתחלה, אחר כך זה התחיל להגעיל אותי ובסוף זה נמאס… נו, תכתבי את ה"גירלז" של הישראליות הזו, של העליבות הזו. את יכולה לכתוב סדרה בקלות. אבל צריך להשקיע.

כנות ועליבות בחבילה נהדרת אחת. קטע אהוב במיוחד מ"גירלז":

רתם: אני לא מבינה איך אתם עושים את זה, הסופרים, המחזאים. אני מחכה שמשהו יקרה לי בשביל שאוכל לכתוב משהו גדול.

עדנה: נסים אלוני אמר שסופר זה אדם שמתקשה בכתיבה. לכם, העיתונאים, יש יכולת כתיבה נורא קלה…

רתם: זה מחוסר ברירה, למוזה שלי קוראים דד ליין.

עדנה: היכולת הזאת לכתוב כל שבוע מילים, זה מחדד אותך. כשאומרים לי לכתוב 200 מילה אני מתענה… זה באמת נורא קשה, אבל אני חושבת שהפרינציפ לכתיבה זה לעשות את זה כל יום, גם אם זה רק 20 דקות. עמוס עוז אמר נורא יפה: "אני פותח את החנות בבוקר… לפעמים אני לא מוכר כלום, אבל החנות פתוחה מ־9:00 עד 16:00". זה נכון. אם אתה לא מתמיד, אתה נשלט על ידיד הכתיבה, ולא שולט בה. צריך להביא את זה לידי משטר. נורא קשה לכתוב, וזה לא מתגמל מיד.

רתם: לפעמים זה לא מתגמל בכלל.

עדנה: לא בשביל זה אנחנו כותבים. אתה כותב כי אתה חייב. אם את לא מרגישה שאת חייבת, אל תעשי את זה. כל המקצועות האלה שלנו הם מקצועות עלובים. אנחנו ליצנים של המלך, גם עיתונאים הם ליצנים של הקהל. עושים גוד טיים לאנשים שבאים הביתה בערב, זה לא תמיד בכלל מעניין אותם…אבל זה צורך. אוי, עוד מעט היוגה שלי!

רתם: איזה מסז' עשו לך?

עדנה: גופני, הכל.

רתם: אני גיליתי שטיפול אצל נשים הוא הרבה יותר טוב. החזק שלהם הוא הרבה יותר חזק.

עדנה: כי זה חזק עם שכל, הן לא נופלות עליך. גם אני פעם העדפתי מטפלים גברים והיום נשים. ואז אני שוב שואלת את עצמי: מה יהיה איתם, עם הגזע הזה של הגברים?

רתם: זה סטארט־אפ משובש!

עדנה: הוא לא הצליח הסטארט־אפ הזה, כי לאורך ההיסטוריה הוא הלך על פייק ועל רושם, לא כמו נשים, שהמהלך ההיסטורי שלהן היה חייב להיות אותנטי כדי לשרוד.

רתם: אני תמיד אומרת שאם הייתי יכולה להיות לסבית, זו היתה מתנה גדולה!

עדנה: מאוד גדולה!

רתם: כבר הכנתי את אימא שלי שאהיה לסבית, אבל היא לא האמינה לי.

עדנה: אני אותו דבר אמרתי לבת שלי – "איזה בזבוז שאת לא לסבית, כי הייתי כל כך יודעת להעריך את זה!".

רתם: אני מקנאת בנשים שנמצאות בזוגיות עם נשים, זה דבר ענק.

עדנה: דבר ענק!

רתם: זה לשים את הז'יטונים שלך במקום הנכון.

(ב"כתום זה השחור החדש" ידעו בדיוק איפה לשים את הז'יטונים – שווה להיות לסבית אם הפרטנרית שלך היא לורה פרפון):

עדנה: בסדרה החביבה עליי "דקסטר", אחות של דקסטר הולכת לפסיכולוגית שלה ואומרת לה – "מה אני אעשה עם האח הזה שלי? הוא נורא אטום", אז הפסיכולוגית שואלת אותה – "כיסא יכול להיות שולחן?". אז את משלימה עם זה. את משלימה עם משהו מאוד נחות, למרות שיש את הזן של הגברים שמעריצים נשים, ואיתם זה אפשרי. אבל אני חושבת שמשחר ההיסטוריה הבינו את העוצמה של נשים, ולכן דיכאו אותן. השכל, הבנת החיים, קריאת מציאות מדויקת…יש לך בן זוג?

רתם: כן, גברי ועם רגליים על הקרקע. עושה לי את זה.

עדנה: נו אבל ברור! מה כבר גבר יכול לתת כיום? נורא מעט! לסדר אינסטלציה, ורגליים על הקרקע!

רתם: עדנה, אני רוצה לשבת איתך עוד שעות!

עדנה: אנחנו עוד נשב!

רתם: זה היה הפורפליי שלנו…המימוזה הזאת פה שלנו? אני מרגישה שהיא רודפת אותי.

עדנה: תשתי, וקחי גם את שלי. ככה בכלל תהיי עליזה.

המחזה של עדנה מזי"א, "רומן משפחתי", מוצג בתיאטרון הקאמרי על פי ספרה ובבימויה.