ננו מטר

לקראת סוף הראיון ננו שבתאי מתחילה לפחד שהגזימה. היא מפחדת שדיברה יותר מדי על אבא שלה ושיצרה רושם כללי כואב מדי. החשש השני מבוסס על ניסיון העבר. שבתאי – משוררת, מחזאית, תסריטאית, במאית ובתו של המשורר והמתרגם אהרן שבתאי – הסתובבה במשך שנים באזורים שהסבל נפוץ בהם יותר משמחה. גם היום, כשלראשונה היא מפרסמת משהו שלדבריה "כולו טוב" – ספר ילדים ראשון – הכאב איכשהו עולה בשיחה וחלק גדול ממנו נובע מהילדות, שלא הזכירה בכלום את הילדות המתוארת בספרה החדש. בספרה הראשון זוכה פרס אקו"ם "ילדת הברזל" (2006) היא התייחסה בהרחבה לסיפור שמדינה שלמה חגגה עליו בשנות ה־80: אביה המפורסם עזב את אמה ואת ששת הילדים ומצא אהבה חדשה, גילה מחדש את חדוות המין ודיווח על כך בהרחבה בשירים ארוטיים בספר "זיוה". האדמה החרוכה שהשאיר מאחור שרפה גם את ננו, שהייתה אז בת 12. "אני מתמלאת עצב כשאני חושבת עליי בתור ילדה, אבל יש סיפורים הרבה יותר נוראים", היא אומרת. "זה לא שהייתה לי ילדות איומה, או שהייתי ילדה עצובה ומדוכאת. היו לי המון רגעים שמחים והמון דברים שנהניתי מהם. הייתי ילדה שרוקדת בלט, הייתי נורא פיזית. אבל הרגעים שאני זוכרת וממלאים אותי עצב הם רגעים של חוסר אונים. גדלנו בבית מבולגן נורא וזה הפריע לי, הבלגן".

הבלגן הפיזי?

"כן. יש קשר בין הבלגן הפיזי לבלגן הרגשי. אני זוכרת שברגע מסוים הסתכלתי על הבית, שהיה מאוד גדול ונורא מלוכלך, והרגשתי שגם אם אנסה לנקות או לסדר אני לא אצליח. חשבתי, 'אני לא יודעת איך לעשות את זה'. טיפלתי באחים שלי מגיל צעיר. עשיתי הכל חוץ מלהיניק. יש לי מזה הרבה זיכרונות טובים אבל גם הרבה זיכרנות קשים".

הרגשת אז שזה לא בסדר?

"זה לא היה בסדר. אם אנשים מחליטים לעשות שישה ילדים והיחסים ביניהם באמת טובים והם אנשים יציבים ויש בסיס אז אפשר לעשות שישה ילדים ואולי להתייחס כמו שצריך לכל אחד. במקרה שלנו אלה לא היו אנשים כל כך בוגרים ולא היה את הבסיס הכי נכון. היו המון כוונות טובות, אבל לא הייתה קרקע יציבה להכיל את כל הדבר הזה".

נשמע קשה.

"כן. שוב, הכל תלוי באטמוספירה, אבל הבית שלנו התפרק בצורה כואבת ונשאר מאוד כאוטי. אני לא רוצה, אגב, לדבר יותר מדי על אבא שלי".

פדיחה להיות משוררת

את ספר הילדים היפה, "אח זה לא דבר שזורקים לפח" (ידיעות ספרים), היא כתבה לבן אחותה בעקבות מקרה אמיתי. הילד מעין לא מרוצה, ובצדק, מהשינויים באיכות השירות בבית מרגע שנולד תינוק חדש. כמו הרבה ילדים הוא רוצה מאוד לקבל בחזרה את מלוא תשומת הלב של אימא שלו, ומעוניין לסלק את המטרד מחייו ולזרוק אותו לפח. אבל ברגע האמת, כשהתינוק ממריא לחלל ומישהו צריך להציל אותו, מעין מזנק למסע בין כוכבי מלא הרפתקאות להצלת אחיו.

גם מעין הוא ילד הורי, לא? הוא עוזר, מציל, לא מסתמך על הורים.

"טוב, אבל זה משהו אחר. כאן יש משהו בריא, של ילד שעובר תהליך. בעצם בסיטואציה הראשונית בספר ההורים מאפשרים לילד לכעוס, וזה טוב. יש מקום לרגשות המאוד לגיטימיים של הקנאה והכעס. ומתוך המקום הזה, רק מתוך המקום הזה, יכול לצאת הילד הבוגר".

הספר באמת לא קודר, אין רחמים על הילד המסכן.

"כי הוא לא באמת מסכן, הוא מגלה את הכוח שלו כאח גדול. אני למדתי משחק, ובשנה הראשונה של הלימודים יש המון עבודה על סצנות אישיות מהחיים – לדוגמה להביא תמונה ולהקים לתחייה סצנות מהילדות – ותמיד יש תלמיד שמשחק את אימא שלך וכל זה. והיה לנו מורה אחד נהדר שקוראים לו אבי הדרי, והוא היה לוקח סיטואציות שהיינו מביאים ודווקא הולך לכיוון ההפוך. בספר אני עושה משהו כזה. מה קורה אם אתה באמת מממש את המחשבות הכי אפלות שלך? הרי ילד לא מבין מה זה אומר. וברגע שהסביבה מאפשרת את הדמיון ואת הפתיחות, מתוך המקום הזה מגיע הילד שכן אוהב את אחיו".

היום את לא משחקת, למרות הלימודים.

"המשחק לא היה שאיפה מקצועית. זה הגיע מהחיים שלי, בגלל הילדה הזקנה שהייתי. אני יכולה להסביר במשפט וחצי שגדלנו בבית מוזר: סבתא שלי הייתה פסיכולוגית והייתה עושה לנו טיפולים. גדלנו תחת אימה שמישהו רואה אותנו כל הזמן, יודע מה אנחנו מרגישים לפני שבכלל ידענו שאנחנו מרגישים את זה. זאת הייתה סביבה מאוד חריגה, משהו שמקובל יותר בכתות. אני סבלתי מזה וכל האחים שלי סבלו מזה, ולקחתי את זה למקום שלא יראו מה אני מרגישה. ומתוך זה נמשכתי למשחק. הכוונות של הוריי היו טובות: הם האמינו שאם כל שבת נשב במעגל וכל אחד ידבר על הרגשות שלו יהיה נהדר והיחסים ישתפרו. מה שקרה בפועל הוא שכולנו חווינו שפולשים לנשמה שלנו. למה אף אחד לא אמר 'זה לא מתאים לי?' כי בשביל ילד ההורים הם עדיין כמו שני אלים. וסבתא שלי – היא הייתה בכלל גורו. על זה כתבתי את המחזה הראשון שלי: 'להגיד מותר הכל'. זאת הייתה הססמה שלנו. זאת ססמה שאני לא לקחתי לחיים. כי לא טוב להגיד הכל".

אם כבר להגיד הכל, בשנת 2000 התראיינת ל"מעריב". היית בת 24 וזעמת על אבא שלך. הודעת שאת מתנתקת ממנו.

"היום אני מאוד בשלום עם ההורים שלי, עם שניהם. זה לקח הרבה זמן, אבל אני מבינה אותם וסולחת להם. בראיון ההוא הייתי בקצה קצהו של תהליך שהתחיל בלימודי משחק, שבו התחברתי לכעסים שכל השנים הייתי צריכה להבליע ולהיות טובה. השנה שבה למדתי משחק הייתה מאוד קשה ובסוף כמעט התמוטטתי. אני לא מתחרטת על זה, אבל בסוף התהליך הבנתי שאני לא רוצה להיות שחקנית, שזה לא המקום שלי. המקום שלי הוא להיות האדם שמתבונן מהצד ומתאר. משוררת? זה תמיד נראה לי משהו עלוב ביותר. בשבילי זאת הייתה ממש פדיחה להיות משוררת".

למה?

"הייתי ילדה רקדנית. הריקוד נראה לי אז הדבר הכי שווה. הריקוד יפה, יש בו שמחה וכוח. הייתי הולכת לפעמים עם אבא שלי לערבי שירה, ומעבר לזה שהמשוררים נראו לי קצת מוזרים ולא שמחים – ידעתי שתמיד עדיף לרקוד מאשר לכתוב. כתבתי בעבר ל'הארץ' מאמר תחת הכותרת: 'משורר הוא בן אדם עצוב שלא הצליח לעשות עמידת ידיים'. המילים מבחינתי הן תמיד עדות לכך שמשהו השתבש במציאות, אחרת לא היינו נזקקים להן. המילים הן גם משהו שמרחיק מאינטימיות. כשיש חום ואינטימיות לא צריך מילים. עם ההסתייגויות האלה אני כותבת, ולכן מבחינתי בדרך כלל אם כתבתי משהו סימן שמשהו השתבש".

רק אבא אוהב יכול להציל

על פי כללי הז'אנר היית אמורה לספר שעכשיו את מפויסת, שמצאת את מקומך בעולם.

"אני מאוד מאושרת עכשיו כאימא. לכל אחד יש את המסלול שלו, ושלי היה להתחבר רק בגיל מאוחר לרצון בילד. בשנות ה־20 שלי הייתי עסוקה בלהתפרע, לעשות את כל הדברים שלא עשיתי כשהייתי ילדה. היו לי המון רומנים, התנסויות, בגידות. החיים שלי היו כאוטיים, אבל זה מה שהייתי צריכה. לכאורה הייתי צריכה למצוא בן זוג ולעשות איתו ילדים, אבל לא מצאתי בן זוג. אין לי זוגיות, וכבר שנים לא הייתה לי. בעניין הזה אני כישלון טוטאלי, אבל רק ככה יכולתי. יצא לי ספר לפני שנתיים: 'ננו שבתאי, שלושה מחזות'. לאחד מהם קוראים 'הקוקסינלים' והדמות הראשית נקראת ננו. זה מחזה על היחסים שלי עם גברים. ננו עומדת להתחתן בקפריסין עם בחיר לבה, ולילה קודם הוא בוגד בה עם קוקסינל. אבא של ננו, המשורר, מגיע לקפריסין היוונית כדי לחגוג את חתונת הבת, אבל אז מתרחשת הקטסטרופה הזאת שהחתן בוגד. המחזה בנוי כמו דרמה יוונית. ננו יורדת לשאול והמקהלה דורשת מהמשורר לרדת לשאול להציל אותה. בשאול המשורר פוגש את האקסים של ננו, וכל גבר מתאר למשורר איך הוא התעלל בננו, מה הוא עשה לה. הרעיון הוא שרק אם אבא יגיד לה שהוא אוהב אותה הוא יוכל להציל אותה".

אז לא יהיה פה קלוז'ר?

"לא. בשנים שלפני הילדה כל כך רציתי את החלום הבורגני וחוויתי דברים איומים. חיפשתי כל הזמן מישהו שייקח אותי. זה מקום נורא להיות בו. עכשיו אין מצב שמישהו ירחיק אותי מעצמי. ביחסים האחרונים שהיו לי, שהייתי בטוחה שזה 'זה', ננטשתי בצורה אכזרית ומשפילה ולא יכולתי יותר. גם פגשתי כל הזמן בחורים שעסוקים בעצמם. הם לא מוכנים, הם כן מוכנים, הם בשלים, הם לא בשלים. וואו, לכו. כמעט כל בחור שפגשתי היה בכאלה בלבלות: כאלה שרוצים להתבטא אמנותית, שעוברים תהליך כואב, שרוצים לכתוב. מה פתאום אתה רוצה לכתוב?"