שימו פיצה בקלפי: הג'אנק-פוד המושלם יאחד את כולנו

בצק פריך, רוטב עגבניות לוהט וגבינה נמתחת הם הסמל המושלם לאחדות הלאומית והבינלאומית שאנחנו כל כך צריכים. בואו נתאחד יחדיו סביב עיגול עסיסי ונהנה מכל מה שטוב בעולם

יש לי חלום - משולש! צילום: GettyImages
יש לי חלום - משולש! צילום: GettyImages
26 בפברואר 2015

"הטעם של הפיצה הזאת הוא בדיוק מה שדמיינת כילד כשראית צבי הנינג'ה" – עם ההכרזה המשכנעת הזו שילח אותי חבר לרכוש לשנינו מגש באחת הפיצריות המיתולוגיות בעיר לפני כשנה. לא אציין באיזו פיצה מדובר, עדיף לא להזכיר שמות, מכיוון שלא רק שהפיצה הייתה יקרה תופת, היא גם לא עמדה בהבטחה. מצד שני, מי יכול לעמוד בה? הפיצה העסיסית ומדיפת האדים, נוטפת הרוטב והגבינה הנמתחת שאכלו הצבים נראתה כמאכל המושלם בעולם. לעזאזל, זה אפילו עשה לי חשק לטעום אנשובי. אני חוזר – אנשובי.

לא בכדי נבחרה הפיצה למזונם העיקרי של הצבים, שהם כאמור גם נינג'ות, גם בני נוער וגם מוטנטים. פיצה היא שתי הברות שאומרות הרבה על המסך הגדול והקטן. התרבות הפופולרית רצופה אימג'ים של העיגול השלם, הגדול מסך חלקיו, המונח על השולחן המשפחתי, טרי וחמים, וכל יד נוטלת את חלקה – משולש אחד מתוך המכלול. כולם יחד, כולם שווים משולש. זה עובד כמובן גם הפוך. אין דרך יעילה יותר להציג את העליבות שברווקות מאשר מגש פיצה אכול למחצה על הספה, ממתין בעצב לחצי השני שלו.

לא חסרות דוגמאות: הארוחה המשפחתית של משפחת מק'פליי העתידית מ"בחזרה לעתיד 2" היא אינסטנט פיצה עתידנית, הפיצה של משפחת ווייט ("שובר שורות") נזרקת לגג בצהרי משבר משפחתי שגרתי. הפיצה אפילו משחקת תפקיד סמלי בפתיחת "שכחו אותי בבית" – משפחת מקאליסטר מרובת הנפשות מזמינה עשרה מגשי פיצה לכל חברי המשפחה, אבל רק לקווין (מקולי קאלקין) לא נשאר. אולי בגלל זה הוא הקים עכשיו להקה בשם "מחתרת הפיצה"?

בכל הנוגע לפיצה – העולם ללא ספק עגול, אבל גם שטוח. עוד מראשית ימיה הייתה הפיצה מאכל מאחד וחוצה יבשות, שנולד ממפגש תרבויות והשביע איכרים ומלכים כאחד. הבצק הדק הגיע לאיטליה מארצות ערב במאה ה־10 לספירה, העגבניות הגיעו לשם רק במאה ה־16, והחיבור ביניהם התרחש בעזרת עניי נאפולי, שכנראה רק רצו להרטיב טיפה את הלחם השטוח שלהם, כי לעזאזל – זה מייבש. המזון הקל להכנה פשט במהרה בין כל דלפוני האזור ובמאה ה־18 הגיע גם לאצולה: מלכים ביקשו שיבנו להם תנור לבנים לאפיית הבצק הטעים. כשהמהגרים האיטלקים גררו את הפיצה לארצות הברית כבר לא הייתה דרך חזרה, והפיצה הפכה למזון המהיר של העולם החדש.

גם בשטחים השוממים ביותר באפריקה, הסימן הראשון לציוויליזציה יהיה איזו פיצריה עלובה עם פוזה איטלקית. בסופו של דבר הפיצה היא סמל לאחדות כי מדובר בדבר פשוט מאוד – כולם אוהבים אותה. ילדים, זקנים, שחורים, לבנים, איטלקים, אמריקאים וכמובן ישראלים. אבל במיוחד – תל אביבים. בפינה הקולינרית שלנו יש מגוון עצום להפליא של פיצות – מרובעות ועגולות, גדולות וקטנות, יוקרתיות ועלובות – כולן מתקבלות בברכה בפלורליסטיות שנדיר למצוא בחברה הישראלית.

זהו אחד האתגרים הקשים ביותר שנאלצנו להתמודד עמם. זו אמנם לא כתבת תחקיר על משפחות פשע או הרפתקה בחצר האחורית של דאע"ש, אבל בואו נראה את איתי אנג'ל כותב במשך שבוע שלם על פיצות בלי להעלות חמישה ק"ג. אבל עברנו את זה בדרך היחידה שידענו – יחד, בליווי הרבה ריר. כי בעת כה מפולגת, שבה כל גורם בישראל מנסה לנגח את השני תמורת כמה מנדטים, אולי צריך להיזכר שאם בצק, עגבניות וגבינה יכולים לעבוד יחד, גם לנו יש סיכוי. שימו פיצה בקלפי.

פיצה גד סגיר