רגל פה, רגל שם

לאחר שזכה סרטו התיעודי המצמרר "גברים בלתי נראים" להצלחה, החליט הבמאי יריב מוזר לנטוש זמנית את המצלמה הרועדת ולברוא עולם משלו בסרט עלילתי ראשון. למרות הרמת הגבה שמעבר כזה עלול להביא, זכה סרטו של מוזר לפתוח השנה את הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב, וכן למועמדות לפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר.

עלילתו של "שבלולים בגשם", בכיכובו של הדוגמן יואב ראובני, בתפקידו הקולנועי הראשון, מתרחשת בסוף שנות ה־80 בתל אביב ועוקבת אחר סטודנט צעיר בשם בועז, המנסה להתקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטה. בועז מתחיל, במפתיע, לקבל לתיבת הדואר שלו מכתבי אהבה אובססיביים מגבר אלמוני, והדבר מערער את חייו השלווים לצד חברתו ומעלה אצלו שאלות בעניין זהותו המינית.

הסיפור שעליו מבוסס הסרט התפרסם לראשונה בספר "גן העצים המתים" (1995), ספרו הראשון של הסופר יוסי אבני־לוי, ובו קובץ סיפורים חושפניים על הקהילה הגאה דאז בתל אביב, שנחשב לציון דרך בתרבות הלהט"בית הישראלית. אבני־לוי ביסס את סיפוריו על אנשים שסבבו אותו ועל מקרים שלהם נחשף באופן אישי באותה תקופה, שבה הומוסקסואל עדיין נחשב חריג ואף מחוץ לחוק. בין היתר מככב בסיפורים גן העצמאות המיתולוגי, שהיה אז מקום מפגש להומוסקסואלים ולחיפוש אחר מין מזדמן.

מתוך "שבלולים בגשם"

באופן מעט סמלי, הראיון עם מוזר התקיים במרחק דקת הליכה מגן העצמאות, שם נמצאת דירתו היום. מוזר יצא מהארון לפני עשור, בגיל 25, אחרי שנים של הדחקה ובלבול. "מובן שהבחירה שלי לעשות סרט על פי הסיפור של יוסי אבני־לוי איננה מקרית", מספר מוזר. "חייתי בארון בערך עשור ואני תמיד אומר שהתקופה הזאת היא מעין פצע פתוח או צלקת שנשארת איתך שנים רבות. הסרט הזה חוזר לתקופה הזאת, פורץ את דלתות הארון לרווחה, בשאיפה להתנתק ממנו לעד".

הפצע הזה שאתה מדבר עליו נותר מדמם בסרט. מדוע?

 "זו הייתה תקופה אחרת, שבה אנשים עשו בחירות כואבות בחיים שלהם. מבחינתי זה מעין איתות אזהרה לצד האפל – לכל אלה שגם בימינו בוחרים להישאר בארון, מפחדים מהמשמעות של זהותם המינית. הסרט מדבר גם על המורכבות של ביסקסואליות, על נקודת האמצע – קהילה שעדיין זוכה לחוסר כבוד והבנה גם בקרב החברה הסטרייטית וגם הגאה".

הקולנוע הגאה בישראל עדיין בחיתוליו. מתאים לך להיות מסומן כבמאי גאה?

 "אין לי שום בעיה שיסמנו אותי כבמאי גאה, אבל לא בחרתי בקולנוע כדי לדבר על הנטייה המינית שלי. העניין עולה כי הוא קשור אליי ואני חושב שכל קולנוען מבטא את עצמו. איתן פוקס נשאל לאחרונה בסרטו של מייקל לוקאס (סרט תיעודי – "מפשיטים את ישראל: הומואים בארץ המובטחת", הפקה משותפת של לוקאס ומוזר, א.ד) אם הוא מחשיב את עצמו לקולנוען גאה והוא ענה שכן. התשובה שלי הייתה אחרת – אני קולנוען שבמקרה הוא גם הומו".

יש בכלל דבר כזה – קולנוע גאה?

"קיים מעין תת־ז'אנר של קולנוע גאה. מה שכן, הסרטים שממלאים את הפסטיבלים הגאים בעולם לרוב בינוניים ואני אישית לא אוהב אותם. אני מאוד שמח שהבמאים הגאים בארץ יוצרים קודם כל אמנות, קולנוע לא בהכרח ז'אנריסטי. תעשיית הקולנוע הישראלית שמרנית ומיינסטרימית ברובה ולצערי, קולנוע שמספר סיפורים מהמקום הגאה יישאר בשוליים עוד שנים רבות. החובה היא לתת ביטוי לכל דבר שהוא בשולי החברה, לאו דווקא לקולנוע גאה".

עד עכשיו עסקת בעיקר בקולנוע תיעודי, איך הרגיש המעבר לפיצ'ר הראשון שלך?

 "היה כיף גדול לעבוד עם שחקנים. העבודה עם אנשים בעשייה דוקומנטרית מסקרנת ומרתקת, אבל בעשייה עלילתית אתה יותר בשליטה. כבמאי, גם בקולנוע התיעודי וגם בעלילתי, האהבה שלי נתונה למצולמים. אני עושה קולנוע ומקווה להמשיך לעשות גם מזה וגם מזה".