ריסטרט להמונים

בהתחלה היה נדמה שמדובר בצירוף מקרים, אחר כך במגמה שולית, אבל עם סיומה של שנת המוזיקה הישראלית כבר אין מנוס מלהכיר בעובדה. שנת תשע"ג המוזיקלית – או לפחות חלקה הקטן שלא התמכר לחלומות על קיסריה ולהתפנקות רומנטית מהסוג שרווח בגלגל"צ – דמתה יותר מכל לעידן סרטי האסונות של הוליווד. בניינים קורסים, ים שעולה על גדותיו, קו רקיע שמנמיך – אלבומי תשע"ג לא חסכו בצבעים עזים ובדימויים מפוארים כדי לצייר את החרדות הסמויות והגלויות שלנו ואת סופנו המתקרב. מילא הבילויים שבחרו לפתוח את "הורה הסלמה!" עם "ניפגש על החוף" – מהם כבר התרגלנו לקבל פנטזיות שנונות על אפוקליפסה לאומית. אבל מוזיקאים נוספים רבים החליטו לשבץ בפתח אלבומיהם שירי אסונות שכאלה, כמו מין ריסטרט ראשוני למערכת לפני שמתחיל האלבום עצמו. למשל נינט טייב עם "17 שניות לפני הרעידה" בפתיחה של "כל החיות ידעו", או ועדת חריגים שבחרו לפתוח את "העולם אבד מזמן" עם הטקסט המפנטז הבא: "כשהטילים ייפלו ברחובות תל אביב, איך נתלבש ולמה אז נקשיב, ואיך נשרוף את הזמן עד אז, כשדיזנגוף סנטר יקרוס אל עצמו, והעיר בתוך עיר תיעלם איתו". טילים על תל אביב הגיעו לבקר גם באלבום של פיסוק רחב ("טילים טילים ייפלו על תל אביב, ואת לא כאן, זה כבר לא מגניב"), אבל הם בהחלט לא היו אפשרות החורבן היחידה.

אבי עדאקי, ב"עד אחרית הימים", שר "הים יכול לעלות כשיימס", ואליוט קידמה את יציאת "5772" עם שיר חולמני בשם "Before the Sea will Rise". ויש גם שמים נופלים באלבום של יהוא ירון ופעמיים באלבום של רונן כוכבי; עיירה בוערת אצל עבודות עפר (“אין לי מה לעשות חוץ מלהבעיר את תל אביב") וויתרתי (“למה תל אביב לא עולה באש" בלהיט “פיצה יקרה מדי"); וגם סתם אווירת חירום באלבומים אכולי החרדות של שני קדר, איתי דיילס ואנטיביוטיקה, שהקבילו בין חורבן עירוני ללב שבור. במילותיו של אביב גדג': “זה לא מקום לחלשים". בין שפע תיאורי החורבן אפשר לזהות משאלת לב כמוסה – ניקוי השולחן לפני שמתחילים הכל מחדש. “צריך לסגור הכל", הכריזו ג'ירפות. “הרי בעצם ציונות זה לעזוב מקום רקוב, לבנות הכל מהתחלה", המשיכו הבילויים, ונדמה שהם לא היחידים שחשבו ככה.

חלומות אפוקליפטיים. ועדת חריגים

כמעט כל תיאורי סוף העולם הוגשו בטמפרטורת צוננת, עטופים בדוק של רומנטיקה שמשקפת את הפיצול הבסיסי של החיים הסו־קולד נורמליים כאן, בפרט של מי שממשיך לנסות ולעשות מהם אמנות. ובאמת, מבחינת כמות ואיכות זו דווקא הייתה שנה מצוינת ונדיבה מאוד. המוזיקה העצמאית, הרבה בזכות אתר גיוס הכספים הדסטארט, למדה סוף סוף ללכת לבד. חלק נכבד מהאלבומים העצמאיים שיצאו כאן השנה – מהבילויים ללוס כפרוס ואליוט, פלוס כמה שייצאו בשנה הקרובה (החצר האחורית ורועי דהן למשל), הגיעו ליעדם בזכות תמיכה חלקית או מלאה של הקהל. שלא לדבר על תחנת הרדיו האינטרנטית "הקצה", בית חם לתוצרת העצמאית המקומית שגם הוכיחה את קיומו ונאמנותו של הקהל כשגייסה סכום כסף מרשים לפעילותה בהמשך הדרך. על כולם ניצח Bandcamp האהוב, שהפך למפיץ, לפלטפורמת ההאזנה ולחנות המוזיקה הראשית של האמנים שהעדיפו באופן גורף להפיץ את המוזיקה שלהם חינם מאשר להיעלם בחור השחור של התעשייה הישנה, בתקווה כמובן שיהיה גם מי שיקנה אותה בסוף. בזמן שהסדק שבין קיסריה לאינדינגב רק הולך ומתרחב, ובשעה שעוד איום על קיומה של תחנת הרדיו FM88 מרחף באוויר ומקטין את הסיכויים של השוליים לחלחל ולהעשיר את המרכז – אפשר להתנחם בעובדה שלפעמים רעידות אדמה ושאר אסונות ציוריים עושים למוזיקה רק טוב.

עשו ליואב בריל את השנה

אלבום

טליה אליאב – 6:28

אלבום מהפנט ועוצמתי שלא נשמע כמו שום דבר אחר שיצא השנה.

 קליפ

The Aprons – Sound Stain

בנות ענוגות, חיות יער מפורצלן ורמת הפקה וצילום שלא רואים אצלנו הרבה.

ציון לשבח

יהוא ירון

אביתר בנאי, כלבי רוח, אליוט, אביב גדג' והוא עצמו. יש אלבום מוצלח שהאיש לא היה מעורב בו?