שחקן של משחקים גדולים

מיכה סלקטר, אחד משחקני התיאטרון המוערכים בישראל, כבר לא כל כך רומנטיקן בנוגע למקצוע שלו. אם בתחילת הקריירה התעקש לשחק רק במחזות איכות, ואף נכנס על כך למאבקים עם הנהלות התיאטראות, הרי שכעת הוא יודע גם להתפשר. "היום אני לא יכול להרשות לעצמי להתעקש רק על דברים ממש איכותיים", הוא מודה. "אני מחפש בעיקר חומר שיסחף אותי יצרית ואמוציונלית, וגם שיאפשר להגיד דרכו משהו לקהל. אני גם לא נגד בידור טוב, אבל אני לא אוהב שמסווים אותו כאמנות גדולה. זה בסדר לא לאכול יום אחד פילה אלא שניצל, בתנאי שעושים אותו כמו שצריך. פעם העדפתי לעבור סדנה של תשעה חודשים על תפקיד קטן יחסית ב'הדיבוק' בהבימה מאשר לעשות תפקיד ראשי במחזה ריאליסטי לא מספיק מעניין. היום יש לי פחות יכולת לעשות בחירות כאלה".

מאז תחילת הקריירה שלך דילגת מהבימה לקאמרי ולבסוף לבית ליסין. המעברים בין התיאטראות קשורים לאי שביעות הרצון שלך מהתפקידים שקיבלת?

"לפעמים אני הופך להיות אמוציונלי ופשוט הולך עם הלב. בקאמרי פונקתי בתפקידים יפהפיים, אבל הפרו איתי פעמיים חוזה על תפקיד שרציתי ב'טרטיף' של מולייר. מצד שני, ציפי פינס בבית ליסין שמה את הדברים על השולחן. פיה ולבה שווים. יותר פשוט לי עם הגישה הזאת".

ההצגה "אז, בפראג" שאתה משחק בה עכשיו בבית ליסין היא שיתוף הפעולה השלישי שלך עם הלל מיטלפונקט.

"בעיניי הלל הוא הדרמטורג הכי טוב שהיה לנו. אין חורים במחזות שלו, ומצד שני יש שפע של פעולות וסבטקסטים, ומאחורי רפליקה אחת יכול להסתתר סיפור שלם. הדמות שאני משחק בהצגה היא של אנטי גיבור, שסיפורו הוא די טרגי. איפה שהוא לא שם את הרגל שלו קורה משהו לא טוב. הצרות שלו נובעות במידה רבה מהמורשת של האבא הקומוניסט שלו. מצד שני, אין לו מודעות למצבו. גם לנכות הפיזית שיש לו, הצליעה כתוצאה מפציעה בצבא, הוא מתכחש. הדבר הזה גרם לי לחשוב שאולי ההתכחשות שלו לנכות הפיזית היא השלכה של התכחשות לנכותו הרגשית".

כשאתה משחק דמות מורכבת אתה פונה לחפש הקבלות בחיים שלך כדי לייצר רגש אמיתי?

"כן, ולמזלי יש לי מאיפה להביא את זה. לרוב השחקנים שאני מדבר איתם אין ביוגרפיה נורמלית. אלה לא בדיוק ילדי שמנת. אני לדוגמה חוויתי עזיבה, ומגיל 3 וחצי הרגשתי די נטוש על ידי ההורים שלי. אז התא המשפחתי מעורר אצלי את האמוציות הכי חזקות, ואני יכול לחוות את הדברים האלה כל פעם מחדש על הבמה".

נכותה של הדמות שאתה משחק בהצגה דורשת ממך להעניק לה אפיון פיזי. כשחקן שמזוהה בעיקר עם דרמה ריאליסטית, הפיזיות חסרה לך?

"כשנכנסתי להבימה באמצע שנות ה־90 התחלתי מתפקידים ריאליסטיים. מאז יש עליי תווית. פה ושם יצא לי לעשות דברים אחרים. ב'הר לא זז' של חנן שניר למדתי להתנהל כמו סמוראי יפני. ב'המלך ליר' של רוברט סטורואה שיחקתי את טום, המתחזה לשוטה. אין ספק שהמשחק הפיזי פותח הרבה אפשרויות, וזה חסר לי בתיאטרון הישראלי. כאן השחקנים משחקים הרבה פעמים את שורות הטקסט ולא את הסיפור שביניהן".