אף פעם אל תגיד אף פעם

ביקשנו מ־11 יוצרים מכל מיני תחומים לכתוב לנו סינופסיס, ככה בקטנה, על הפרויקט שהם בחיים לא יעשו. יצא מזה מחזמר קולינרי, אפליקציה לזיהוי קלישאות וסרט מלחיץ באורך מלא. המשך לא יבוא - פרויקט מיוחד

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין
30 במרץ 2014

דבר העורך, שלומי שבן: עניין אותי להציץ למוחו הקודח של היוצר. לא לחטט לו במגירות הישנות, אלא לבקש ממנו לפתוח מגירה נוספת. זוז מטר מהמדיום שלך, הסתכל במראה וספר לי מה אתה רואה. האם זאת אותה דמות בכסות חדשה? או שאולי המדיום התיישב עליך עד כדי כך טוב שהוא לא רק מכתיב את השפה, אלא גם את התוכן?

אתגר קרת – הרומן על הילד האחרון בעולם

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

כששלומי פנה אליי וביקש שאכתוב כמה מילים על "הרומן שכנראה אף פעם לא אכתוב", אמרתי לו מיד שהוא צריך לבחור איזה מהם. כל מקלחת שנייה בערך מביאה איתה רעיון לעוד אפוס ענק בן שלושה כרכים העוקב אחרי שבעה דורות של משפחת מומרים ספרדית שצאצאיה ניחנים בכוחות על לא שימושיים, והדבר היחיד שמשותף לכל הרעיונות המשונים האלה הוא שאני לא עושה איתם כלום. אז הנה עוד אחד בסדרה: "בן הזקונים של כדור הארץ" ("Earth's only child", תודו שבאנגלית זה נשמע טוב יותר).

בשנת 2021 מתגלה סוף סוף חיסון נגד מחלת הסרטן. לאחר כמות אדירה של ניסויים מוצלחים בבני אדם מוחלט לחסן בו את כלל האנושות. רק כעבור שנה מתחוורת תופעת הלוואי האכזרית של תרופת הפלא: נשים שקיבלו את החיסון אינן יכולות להתעבר. וכיוון שכל הנשים שעל פני כדור הארץ קיבלו אותו, התוצאה היא שהאנושות עומדת להיעלם. תשע שנים מאוחר יותר חוזרת לכדור הארץ חללית מאוישת ממסע פאן־גלקטי של תריסר שנים. בצוות האסטרונאוטים נמצאת גם אישה, שרה דוידוף, מורה מפתח תקווה ונציגת ישראל בתוכנית החלל. שרה מתקבלת בחגיגה גדולה על ידי כל עם ישראל ועל ידי בעלה עמרם, שחיכה לה במסירות, ועשרה חודשים לאחר שובה היא יולדת בן זכר בשם בנימין, ומתה מסיבוך בלידה. הרומן מספר על חייו של בנימין, הגדל בעולם שאין בו ילדים נוספים (האדם הצעיר ביותר על פני כדור הארץ מבוגר ממנו בעשור).

בנימין חי במציאות שבה אין בתי ספר, גני שעשועים או חנויות צעצועים, ומצפה לו עתיד שבו כל חבריו ובנות זוגו תמיד יהיו מבוגרים ממנו. הוא נאלץ להתמודד עם היותו כנראה האדם המפורסם והמחוזר ביותר בתבל, והוא מוצף בבקשות ובהצעות שונות ומשונות, מתפקידים בסרטים ובמחזות, דרך הצעות מגונות של נשים וגברים הנמשכים לנעוריו, ועד ללחצים חברתיים עזים להוביל תנועות פוליטיות. מלבד כל אלה עליו להתמודד עם אב דכאוני המאשים אותו באופן לא מודע במות אמו ועם המחשבה העצובה שהוא עומד להיות השריד האחרון של גזע דועך, האחד שייוותר לכבות את האור לאחר ששאר האנושות תיכחד.

רונה קינן רוצה להקים חוף ים לביישנים

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

בין המתירנות של תל אביב לשמרנות של בית שמש יש שטח אפור. שטח לא מטופל ולא נדון, כמעט מוקצה, הנוגד את כל מה שישראלי: זהו השטח של הביישנות. האדם הביישן אינו מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא מסתיר טפח, טפחיים ועוד טפח, רק ליתר ביטחון. האדם הביישן לא הולך עם חולצות בטן ונעלי אצבע – ולא מתוקף ציווי דתי, אלא פשוט כי הוא מתבייש. בקצרה, לאדם הביישן אין מה לחפש בתל אביב ממרץ ועד אוקטובר כי חם בתל אביב. חם מאוד. הדבר היחיד שיכול להקל על החום הוא הים. אבל הים מלא בטבורים מחוררים ובמפשעות חלקות. בכל מקום רק עור ועור. לאדם הביישן לא נעים שם. לכן אני חולמת על רעיון פשוט: חוף ים לביישנים. אם יש חוף לכלבים, חוף לדתיים, חוף להומואים וחוף למציצים, למה לא חוף לביישנים? רצועת חוף קטנה, צנועה, שבה יוכל האדם הביישן להתהלך בחופשיות לצד אחיו הביישנים, לבוש בחליפה אביבית או בחרמונית, תלוי בעונה. הוא יקשיב למוזיקה שלו באוזניות כדי לא להפריע לאף אחד, יטבול בים בלבוש מלא, לא יגע באיש ואיש לא יגע בו. לראשונה בחייו גם הוא יהיה שייך לעירו, שייך לארצו, אזרח גאה של המזרח התיכון.

נעה ידלין – האפליקציה הראשונה לזיהוי קלישאות

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

שם הסטארט־אפ: קלישא־אאוט. שימושים: המגזר הפרטי, העסקי, הפוליטי והציבורי.
סינופסיס: נמאס לכם לצאת עם בחורות ש"אוהבות לאהוב ואוהבות את החיים"? קצתן בבליינד דייטים עם כאלה ש"כל הזמן מחייכים"? ומה עם פוליטיקה? גם אתם מחפשים חבר כנסת שלא רק מחרטט על מיטב בנינו, צדקת הדרך, ביחד לעד ולנצח נצחים? גבירותיי ורבותיי, קבלו את "קלישא־אאוט" – אפליקציה ראשונה מסוגה בעולם, המסוגלת לסרוק כל טקסט כתוב (גרסת אודיו בפיתוח), ולזהות את כל הצירופים הקלישאתיים, בדיוק של עד 99 אחוז. כך, למשל, יכולה האפליקציה לשמש לסריקת עמודים באתרי היכרויות באינטרנט; לסריקת נאומים והודעות לעיתונות מבית מדרשם של חברי כנסת ואישי ציבור; ולסריקת קורות חיים, לצורך סינון ראשוני.

לאפליקציה צפוי שימוש נוסף, נרחב במיוחד, בשוק הספרים. לקוחות פרטיים יוכלו להשתמש בה כדי לבחור ספרים בחנות, על בסיס סריקת גב הספר או כמה עמודים מתוכו – כך יוכלו להימנע מבעוד מועד מספרים הכוללים צירופים דוגמת "דגדוג מוכר בשיפולי הבטן" ו"כוס תה מהביל" (או, לחלופין, לבחור דווקא בהם); ואילו הוצאות הספרים יוכלו לנצל את האפליקציה כדי לבצע סינון ראשוני בכתבי יד: כתבי יד שיסומנו על ידי האפליקציה ככאלה הכוללים 40 אחוז קלישאות ויותר יזכו במקדמות שמנות ויסומנו מבעוד מועד כרבי מכר עתידיים.

האותיות הקטנות: יודגש כי בשלב זה האפליקציה מזהה צירופים בלבד ואינה מזהה רעיונות קלישאתיים, דוגמת אם רקדנית גבעולית ואצילית שמתה מסרטן כשגיבור הסדרה היה ילד, או שכנה מסובבת ומשוחררת מינית שצריך לסלוח לה, כי כולם יודעים שהיא באה "משם".

אדי ארליך מהאברקסס מפנטז על כפר מוזיקה בראש פינה

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

אדוארד אברמוביץ' עמד באמצע הלובי ולבו הלם בדאב סטפ מהול בסמבה. בוב ראסטפריי עמד בקבלה, ביד אחת ג'וינט גדול ובשנייה גיטרה ותיקה. הוא שר לפקידת הקבלה את פרטיו והיא הגישה לו עם חיוך משועשע את המפתחות לבקתת העץ שלו. רביעיית כלי מיתר מתחה מיתרים בפינת הלובי כשליזט תייר נכנסה, מוקפת בקבוצת אנשים הפועלים למען הגשמת מטרה משותפת. ג'אזיסט פולני אלתר מזוודה ובתוכה ארז את כל חפציו לשנה הקרובה. הוא ויתר על הלהקה שלו בפולין למען שנה בכפר המוזיקה והרגיש גאה שהוא מוביל את חייו במקום לתת להם להוביל אותו. אדוארד ניגש להיפסטר שעמד ליד הבר והמתין למשקה שלו, "ברלין?", שאל אדוארד. "אוקראינה", ענה ההיפסטר וחשף חולצה שעליה הדפס של פוטין עם צמות של טימושנקו. הסמבה בלבו של אדוארד התגברה. חלומו מתגשם. הכפר המוזיקלי שלו מתמלא במוזיקאים מכל העולם ואת כולם הוא הולך לממן!

יכולתו הפנומנלית של אדוארד לזהות מהפכות פוליטיות עוד לפני שהן מתרחשות, הפכו אותו לאיש עשיר מאוד במהלך השנים. "עכשיו", חשב לעצמו, "הגיע הזמן שאשקיע מכספי במהפכה הבאה". כך מצא את עצמו קונה פיסת אדמה קסומה ליד ראש פינה, במרכזה אגם שוויצרי ציורי. הוא בנה בקתות עץ טובלות בירוק ומוקפות בפריחה צבעונית המרחיבה את הלב, חיבר אותן בשבילים הלוקחים את הפוסע בהם במשעולי האגדות, וזימן את המוזיקאים.

השמועה על האיש המשוגע שמממן מוזיקאים במשך שנה כדי שירימו יחד פסטיבל שנתי התפשטה בעולם המוזיקה מהר יותר ממיילי סיירוס. בקתות העץ התמלאו אחת אחרי השנייה במוזיקאים מחוננים. הטלפון של אדוארד צלצל. על הקו הייתה מירי עצמוני מחברת לייבטיקטס."נמכרו 47,000 כרטיסים. להמשיך את המכירה?". "לא, לא", ענה אדוארד. "אני חייב להשאיר כרטיסים לחברים". הוא סיים את השיחה ויצא מחדרו כדי לפגוש את שלומי בשן. בעוד שבוע יתחיל הפסטיבל. חייבים לסגור כמה עניינים. הוא פסע בשבילים הצבעוניים ולבו מלא שירה. כשהגיע לאגם ראה את גילי כהנא עומד על גדת האגם, עם אטב על אפו ומגפון בידו.

"מה קורה, גילי?"
"הדו אדוארד, בה קורה?", ענה גילי באף סתום.
"הכל טוב. הכנות אחרונות, אתה יודע".
"כד, כד, גם אנחנו בחזרות אחרונות עב הבנות. הוא הניף את המגפון וצרח לתוכו: "פוסי סיילנס, בוכנות? Let's start Dancing!".

שלוש בנות עם כובעי ים אדומים ואטבים על החוטם קפצו לאגם ואדוארד, שעמד קרוב מדי למים, נרטב ונזכר ששלומי מחכה לו. הוא המשיך בדרכו לבקתה 47 הריקה. "שלום! אני מחכה לך הרבה זמן". קיבל את פניו שלומי, כשהוא יושב על כיסא פסנתר מחוץ לבקתה. "אני יודע, אני מצטער, התעכבתי בדרך". אדוארד ניגש לדלת וסובב את המפתח. הוא ושלומי נעמדו בפתח והתרגשות גדולה הציפה אותם. בחדר עמדו שלושה רהיטים בלבד, שני כיסאות ושולחן, אבל הם מילאו את החלל באלפי שנות היסטוריה. על השולחן היה מונח ההסכם. שלומי הביט באדוארד ושאל: "מה אתה אומר? יחתמו?". "אני יודע רק דבר אחד", ענה אדוארד בקולו הבטוח. "אם זה לא יקרה השנה, בשנה הבאה נעשה פסטיבל גדול עוד יותר".

שרון אייל – גם ילדים זה פרויקט

שרון אייל. איור: איגור טפיקין
שרון אייל. איור: איגור טפיקין

ילדים הם יצירה לכל דבר. לגדל אותם זה פרויקט. את הרעיונות היצירתיים הטובים שלי אני משתדלת להוציא לפועל. ובכל זאת, רעיון טוב שלא אוכל לממש הוא שבט שכולו ילדים שלי. נגור יחד בחווה, רחוקים מהכל, נגדל ירקות אורגניים ונתקלח במי מעיינות. יהיה לנו חלל ענק שנוכל לרקוד בו ואקוסטיקה מעולה למוזיקה. מדי פעם ניקח לנו קרוואן, נטייל איתו בעולם והחיים ילמדו אותי ואותם.

עדנה מזי"א לא רוצה שתמותו

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

כשהייתי ילדה ראיתי מישהו שחטף דום לב מול העיניים שלי. מה שאני בעיקר זוכרת זה שאף אחד סביבי לא ידע מה לעשות. האיש מת לפני שהגיע האמבולנס.

מאז לא נשבעתי לעצמי שלא אחווה שוב מצב של חוסר אונים, ואפילו לא עשיתי קורס החייאה. טרחה מנצחת פחד. אבל מאז אני משקיעה זמן במחשבות, בחיפוש אחר פתרון יעיל, נוח ומתאים לעצלנים.
טלוויזיה.

דקה כל יום לפני החדשות – קורס החייאה. פשוט והגיוני.

הרמתי טלפון למכר עם תפקיד רם בטלוויזיה. נפגשנו. הוא הסתכל עליי כאילו הצעתי שלום עולמי ואמר שחשב שאני בן אדם מעודכן יותר. אין לנו שום אינטרס בזה, יותר טוב תביאי רעיון לסדרה שתימכר לחו״ל. הצעתי סיפור על בן אדם שחוטף דום לב ואף אחד לא יודע איך לעזור לו. לא קנה.

אביגדור פלדמן לא יכתוב אוטוביוגרפיה. ואולי בכל זאת, דווקא כן

אביגדור פלדמן. איור: איגור טפיקין
אביגדור פלדמן. איור: איגור טפיקין

לא אכתוב ספר אוטוביוגרפי על חיי כסניגור, אבל אם אכתוב הוא ייקרא "99.5 אחוז". לא על שם הספירט המעורבב במיץ אוכמניות שעורכי דין שותים כדי להמתיק את טעם ההפסד, במועדוניהם הסודיים במרתפי בניין בית השלום המנדטורי, בדרך יפו. 99.5 אחוז הוא יחס ההרשעות והזיכויים במשפט הישראלי. חיי כעורך דין, המשפטים שהופעתי בהם יחלפו כצל עובר. עורכי הדין הם המשרתים הנרצעים השקופים של המשפט. הטיעונים המבריקים בבית המשפט וחקירות העדים העדינות כריקוד המינואט על קרטוני ביצים יעלו אבק בארכיון המדינה הנמצא בבניין שכור בשכונת תלפיות בירושלים, ליד מוסכים, חניון עפר מאולתר ואתר פסולת לא חוקי. את הסודות המדהימים, שנראה שגילוי אחד מהם יהפוך את המדינה לאפר, הטמנתי כל כך עמוק בין קפלי המוח, שאני לא מצליח למצוא אותם. מ־40 שנותיי כעורך דין ייוותרו כמה אנקדוטות שחוקות לשימוש בסדרת הרצאות "חיי ומשפטי", המושמעות בימי שישי, בשעה 11 בבתי יד לבנים, מתנ"סים ומועדונים לגיל הזהב ברחבי הארץ, בפני קהל מתעניין ואינטליגנטי.

לא אכתוב אוטוביוגרפיה, כי אני לא רוצה לעורר את הרוחות הרעות שמבעיתות אותי. רק לאחרונה הצלחתי להרגיע אותן במקצת. את הלקוחות שייצגתי, שהגיעו למשפט, פצועים וחיים למחצה אחרי חקירות המשטרה, הודאות מפוקפקות, חוות דעת מדעיות אודות סימני טביעות נעליים, סיבי שיער, דם וזרע, וכשהגיעו למשפט רדפה אותם האשמה כמו ציפור טרף המזהה בשדה פגר שבטנו פעורה. הם מגיעים אליי בשעות המוזרות של לפני התרדמה, בעיקר אני רואה אותם הולכים באגפים נשכחים של בתי המשפט. אני עולה לקומה השישית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קומה נשכחת, המיועדת לתיקים אזרחיים בנוסח ג'רנדייס נגד ג'רנדייס, והנה הם יושבים על ספסלי הנאשמים, מצטופפים, דוחפים זה את זה, כי הם רבים והספסלים קצרים. הזמן לא ריפא את פצעיהם, תחבושות מזוהמות מכסות את גדמיהם. "מה עשית לנו", הם שואלים, "למה לא השתדלת יותר? למה אנחנו נמקים בלימבו המשפטי, למה נגזר עלינו לא להגיע אל המנוחה לעולם? ראה את שכנינו האשמים, עולים על משכבם כשחיוך של השלמה נפלאה נסוך על פניהם ואנחנו נידונו להסתובב במסדרונות בית המשפט, גוררים אחרינו את אזיקינו החלודים, נוהמים, מתחננים, מבקשים את הצדק שנמנע מאיתנו".

גם הם דוחקים בי לכתוב עליהם. סולימן אל עביד, המורשעים ברצח דני כץ ואחרים, כאלה שנשאתי על גבי עשרות שנים, ממשפט למשפט חוזר, מערעור לדיון נוסף, עד שציפור הטרף של המשפט הצליחה למצוא את אשמתם מלידה, שהיא איבר שחור דומה בצורתו לכליה מוארכת הנמצאת בין הכבד והטחול, וניקרה אותו עד זוב דם. אולי בכל זאת אכתוב אוטוביוגרפיה.

טומי? יאמי. נועם פרתום תכתוב ותביים מחזמר קולינרי

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

כשהייתי בת חמש, אימא שלי קלעה לי צמה כשהתארגנתי בבוקר לגן ותוך כך סיפרה לי על משפחה של שבעה ילדים יתומים מאם שזכו לאומנת מופלאה – נזירה מלאת שמחת חיים – שרה, רוקדת ויצירתית אש שהפכה את עולמם למקום שכולו מוזיקה ושירים מתוקים כפטיפורים בבונבוניירה. הכוונה כמובן למשפחת פון טראפ שעל קורותיה בוסס המחזמר האגדי "צלילי המוזיקה". כבר בצהרי אותו היום צפיתי בסרט ובמהרה שלטתי בו בעל פה ועברתי ל"מרי פופינס", "גבירתי הנאווה", "סיפור הפרברים", "שורת המקהלה" ועוד קלאסיקות רבות וטובות. כשבגרתי, גיליתי גם מחזות זמר מתוחכמים יותר כמו זה של טוני קושניר, האבא־נביא של "מלאכים באמריקה", שתופר־בודה מיוזיקלז מורכבים, פוליטיים, שנונים ועמוקים.

בתור ילדה חולמנית־מזמרת, הדבר הקסום ביותר בעיניי היה חיבור הפלא של מילים חכמות, מצחיקות ומדויקות וצלילים ענוגים ועזים שביחד בוראים מציאות אחרת שאפשר להימלט לתוכה. מחזות זמר היו עבורי החומר שממנו עשויים חלומות.

על מצע המוזיקה החלטתי להניח אוכל ולהפוך אותו לגיבור הראשי והזורח של ההצגה. אוכל הוא אירוטי, מלא צבעים, מרקמים, טעמים, שכבות, כשפים וזיקוקים – והשירים שלי מוצפים בתיאורים שלו. לאחרונה גם אני, כמו כל עם ישראל, הפכתי לגרופית של שלל הריאליטי מזון על המרקע, וככה קלטתי עד כמה בישול הוא באמת אמנות עילית מלאת השראה וחדוות אלתור והסתכנות במיטבה, שלא לומר עד כמה העיסוק החושני הזה הוא פרפורמטיבי. אני רוצה ליצור חוויה גסטרונומית רב חושית ולשדרג את שטיק הריאליטי לפסגות אמנותיות מענגות פי כמה.

זה הרעיון: הייתי רוצה לכתוב ולביים מחזמר עם שפים שתוך כדי בישול על הבמה בחליפות לורקס ונצנצים, דופקים נאמברים של שירה וריקוד מטלטלי קרביים, סוחטי רגש, מקפיצי טוסיק וקורעי נשמה – כשהתוצר של כל מערכה הוא מאכל ברוח ההתרחשויות העלילתיות, שמחולק לצופים. שמלת בשר נוסח ליידי גאגא תשולב בתלבושות, כמו גם פרגמנטים מפתים על אוכל ברוח איטאלו קאלווינו והקטע המזהיר של תמי גלבץ מספרה "המתים והחיים מאוד" על חלבה כתמצית המתיקות המשפחתית. גם את אייל שני הייתי מזמינה למונולוג אורח מגיר דם ומתפקע גרעיני רימונים – ליטרלי – שבסופו הוא יבעיר את הבמה באיזה פלאמבה מרהיב.

אוהד נהרין מביים סרט באורך מלא באלסקה

איור: איגור טפיקין
איור: איגור טפיקין

לסרט בכיכובי שלא אביים קראתי "אל עפר תשוב". הוא מתרחש בחורף. אני לבדי באיגלו באלסקה. במרחק מטרים ספורים ממני ניצב קונטיינר שמכיל את כל תכולת ביתי מתל אביב ואספקת מזון. המטרה: לשרוד מאה ימים. עומדים לרשותי מסור וגרזן. בכדי לחמם חלל האיגלו אני שורף את תכולת הקונטיינר לאטה.

אודי שרבני מנסח חמש וריאציות של תוכן בלי צורה

אודי שרבני. איור: איגור טפיקין
אודי שרבני. איור: איגור טפיקין

שלום למאחרים, בואו שבו, יש פה מקום פנוי (שיעול אמיתי). נעים מאוד (שיעול כביכול אמיתי). הוזמנתי לתת פה סינופסיס לפרויקט שלא אעשה לעולם. הייתי אומר "פיץ'", אבל מילים עם גרש בסופן, כשצריך לשים להן מירכאות – מה שנגרם להן מצד שמאל עושה לי כאב בעיניים.

לפני שאתחיל, אבקש מהאנשים הבאים לצאת מכאן: מראיינים טלוויזיונים ששואלים משוררים "מה מצב השירה כרגע בארץ", ו/או מראיינים שמאגפים את חוסר ההבנה שלהם באמנות פלסטית עם פרפראזה עצמית, משהו בנוסח "ומה אתה בעצם עונה לאחרים שאומרים 'גם הילד שלי בן החמש יכול לעשות את זה'?". כמו גם, אנשים שמוחאים כפיים בחמלה לדוברים שפתאום יש להם בלק אאוט.

ועכשיו, אציג בקצרה כמה פרויקטים שנכון לרגע זה, לא אעשה לעולם. באף אחת מהדוגמאות הבאות אין תוכן, אלא רק צורה.

1. "קוּם" (מיצב). קבוצת קומוקמים חשמליים עומדים בשורה. בכל קומקום מוטמע רינגטון שנשמע עם הרתיחה (מילה לכל קומקום(. בכל קומקום, מים בכמות קטנה עד כמות רבה, בסדר עולה, ובהינתן האות כולם נלחצים ונוצר משפט בחלל האוויר לפי סדר הרתיחות. אפשרות למילה מצטברת בפרויקט:  Hyperbolicsyllabicsesquedalymistic

2. "הכותב שלא משחרר" (מחזה). על הבמה ומעל השחקנים מסך ענק שעליו מגוּלל הטקסט המקורי לפי קצב ההצגה. במקביל, על עמדת הקונטרול, יושב המחזאי עם מחשב שמנותב למסך ומדי פעם משחיל הערות על המחזה, השחקנים והקהל (מה חשבתי לעצמי כשכתבתי את השורה הזאת?/חנה מרון אמרה 'כי' ולא 'מפני', לעזאזל!/אתה בשורה 5 כיסא 9, תפסיק לחטט באף).

3. "ספר המטאפורות הגדול" (ספר). כולו מטאפורות לאנשים שיש להם רק מצבים. בכל דף יש נושא וכמה מטאפורות לשימוש (נניח, נושא: "הפכפכות", מטאפורה: "היא ישֶנה עם איתות פועל, אתה מבין?").

4. "דאון טאון תל אביב" (סדרת דרמה). רחוב תל אביבי שכולו מאוכלס באמנים בעלי תסמונת דאון. דני דותן בתפקיד עצמו הוא חוצן שרוצה להשמיד את הרחוב. הסדרה עוסקת באמנים שממציאים לעצמם תבניות מצפוניות לפרובוקציות זולות בעבודתם (כגון: "אני רוצה לזעזע את המערכת תוך שימוש בכלי עצמו"). כל פרק ייגמר במשפט "כבר עשו את זה".

5. "הספר" (ספר). ספר שיודפס רק בעותק אחד ויועבר בין אנשים.

6. "דיבור ללא אפשרות עריכה" (מציאוּת). מה שהולך היום זה טֶסֽטות (מהמילה "טסטמוניאל"), אותם רגעים בתוכניות הריאליטי שבהם המשתתפים מדברים למצלמה ומתארים את מה שעבר עליהם. באותן טסטות, זמן חיתוך המשפט הוא הקובע וכך עורך התוכנית בורא אדם לפי רצונו. כמו בכל דבר, גם זה יזלוג מתישהו לחיים האמיתיים, והפרויקט הקטן הזה הוא רצון לגרום לאנשים בעולם האמיתי להתעמר עם זה על ידי דיבור מהיר ללא פאוזות, כך שדבריהם לא יצאו מהקשרם. דוגמה: והפרויקטהקטהזההוארצוןלגרוםלאנשיםלדברמהרובליפאוזותכדישדבריהםלאיצאומהקשרם.

7. "להיות אודי שרבני" (חיים). שאף אחד מהאנשים שאני אוהב לא ימות לעולם וכולם יהיו בריאים.

איורים: איגור טפיקין