בלי מייל, ווטסאפ או פייסבוק: האנשים שהולכים נגד הזמן

יפתח לא עונה למיילים מהטלפון הנייד, ומתייחס אליהם רק כשהוא מתיישב ליד מחשב. גם אז הוא לא יענה למיילים מיד, אלא רק כעבור 24 שעות. שירה לא אוהבת להשתמש בסמסים ומגבילה את התקשורת שלה בהם ל"כן" או "לא". היא מאמינה בתקשורת מסורתית, "אולד סקול", לא סומכת על זה שרוח הדברים תעבור במסרונים קצרים, וצריכה "שקודם יבינו אותי ויכירו את השטויות שלי".

לעומתם, לאפרת יגור בכלל אין טלפון חכם. “לבעלי יש סמארטרפון, וכל מה שמעודכן בווטסאפ המשפחתי אני שומעת ממנו", היא אומרת. “גם את החברים בעבודה הקודמת שלי חינכתי שיש אנשים בלי ווטסאפ, שזה בסדר, ושאפשר לדבר איתי ישירות". גם לעודד וולקשטיין לא היה סמארטפון, אבל לפני שנה וחצי הוא נכנע. “אני מרגיש שאתה פונה אליי רגע אחד מאוחר מדי", הוא מספר במייל שניות ספורות לאחר שאני שואל אותו אם הוא מוכן להתראיין ולספר על הקושי שלו להתחבר לעידן הדיגיטלי.

"נכנעתי. היו ימים שבהם יכולת להבחין בדמות מגובננת מתחת לטלפון ציבורי היורה בעיניים רדופות משפטים כמו 'זאת שיחת גוביינא, אני בדימונה, זה הולך להתנתק, תבוא לקחת אותי'. היו ימים שבהם יכולת להניח במידה גבוהה של סבירות שהדמות הזאת היא אני. אבל עכשיו יש לי אייפון, אני כל הזמן על המייל, אני לא הולך לאיבוד בשום מקום ולא מזעיק את חבריי הספורים לתחנה המרכזית של דימונה. כלומר, חוץ מזה שאין לי פייסבוק, מה עוד יש לי להגיד להגנתי?".

ובאמת, מה עוד יש לו ולשאר המרואיינים בכתבה להגיד להגנתם על כך שהם לא מיישרים קו עם שאר העולם? אם הסיפורים והתחושות שלהם נשמעים לכם מוכרים, סביר להניח שחציתם את גיל 30. אם לא, בטח תגלגלו עיניים ותתייחסו בסלחנות לכל ה"קשישים" המאותגרים־טכנולוגית הנאחזים ברגשות נוסטלגיים לעבר פשוט יותר, אף על פי שרובם סביב גיל ה־40, ושאפרת היא בסך הכל בת 28.

אולם זו תהיה טעות: הם לא נגד טכנולוגיה, אין להם געגוע לעבר, הם לא גרים בחווה מבודדת במדבר ואי אפשר להתייחס אליהם כטיפוסים "אמנותיים" המנותקים מהמציאות. כשתדברו איתם לא תנחשו שהם "כאלו"; להפך – הם חיים בינינו, בעיר הגדולה, ועובדים בעבודות המחייבות אותם להסוות את רתיעתם מסוג התקשורת שהעידן הדיגיטלי מחייב אותם לקחת בה חלק. כך, יפתח הוא ראש מחלקה באחת מהמכללות הציבוריות (שאחראי על 40 מרצים ו־250 סטודנטים), ושירה היא מנהלת בתחום התרבות והטכנולוגיה (שניהם בחרו להתראיין בשם בדוי). וולקשטיין הוא עורך ומתרגם, ואפרת יגור היא סטודנטית בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.

יותר מכך, כולם מצהירים שהם ממש בסדר עם טכנולוגיה. יגור מספרת שהיא מאלו שעוזרים לאנשים לסדר משהו במחשב ושהיא מתקנת טלפונים של חברים. גם האדריכל חיים יזרעאלי, הנמנע מלהשתמש בווטסאפ ומספר שלא פעם הוא "ננזף" על ידי החברים על כך שהוא לא עונה להודעות, מצהיר שאין לו התנגדות עקרונית לטכנולוגיה. "אין לי התנגדות לטכנולוגיה, להפך – אני אוהב אותה. יש לי אייפון עם כל האפליקציות שצריך, אבל אני פשוט נמנע מקבוצות של ווטסאפ, זה פשוט לא מעניין. אם יש קבוצה של הורים בבתי ספר ובני דודים וחברים וכל אחד שולח 50 הודעות ביום, זה לא מעניין. הגענו, לא הגענו, באמת? איפה אתה? היינו. פשוט בזבוז אנרגיה".

השב לכולם

על האתגר להתיישר ולאמץ טכנולוגיות חדשות מדברים בדרך כלל בהקשר של שדרוג טלפונים ניידים ועדכון מערכות הפעלה. אך מה קורה כשמערכת ההפעלה היא אנושית? כאשר מי שהיה רגיל לתקשורת בקצב אחד, נאלץ להתרגל לתקשורת בקצב אחר לגמרי?

המקרה של איריס מעניין במיוחד, כיוון שהיא עובדת בתחום שבו השינוי הזה ניכר ביתר שאת: העיתונות. איריס, שהעדיפה גם היא להתראיין בשם בדוי, היא בת 39, עורכת במגזין פופולרי ומוכר – תפקיד המחייב אותה להיות בקשר עם כתבים, יחצ"נים, מפיקים וצלמים. “שאלתי שאלה במייל, קיבלתי תשובה, העבודה מתקדמת", היא מספרת. אולם, בקוד ההתנהגות החדש היא נכשלת בדבר הפשוט – להחזיר תשובה.

"אני יודעת שהייתי צריכה להחזיר תשובה, להוכיח שאני מבינה שאני חיה בעולם הווירטואלי, לאותת שהתשובה הגיעה ליעדה. אבל זה לא קורה, אפילו שכבר לפני שנים רבות הפסיכולוג שלי לימד אותי שלכל סמס שאני מקבלת צריך לענות 'תודה, קיבלתי'", היא אומרת בחיוך. "אני למשל מעולם לא שאלתי מישהו למה הוא לא ענה לי למייל או לסמס.

"ההכרח להגיב דומה למצב שבו נכנסים אליי לחדר 200 איש בשעה. יש לי כל הזמן 30 שיחות פתוחות בראש, והן לא נגמרות לעולם, להפך: כל הזמן נוספות שיחות. התוצאה היא שאין יותר מחיצות של עבודה־בית. החברים מבקשים שתהיה זמין גם כשאתה בעבודה, העבודה גם כשאתה בבית, ואיפה אני בכל הסיפור הזה?".

ומה עם הכתבים שאת עובדת מולם?

"פעם היה לי הרגל: הייתי יושבת בלילה מאוחר ועונה למיילים, אבל אז גיליתי שהכתבים הצעירים עונים לי מיד כי הם נלחצו שהעורכת עונה להם ב־12 בלילה וחשבו שהם צריכים לענות מיד. ככלל, אני בחיים לא הייתי פונה לעורכת שלי בכזו תדירות, כמו שכתבים צעירים שלי עושים רק כי אפשר. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי שולחת אליה ווטסאפים. אז הפסקתי לשלוח מיילים בלילה כי זה נהיה לא נעים. כיום יש לי את השעה בבוקר או בצהריים שבה אני עונה למיילים, אני מנסה לשלוט על הזמינות שלי באיזשהו אופן".

ברור לך שזה מאבק שתיכשלי בו.

"לא, אני לא אכשל, אנשים יתרגלו אליי. והקטע הוא שאני באמת נתפסת בחוג החברים שלי כאדם מעודכן: אני זו שמראה להם את הג'ימייל או את הפליפבורד החדש. אני נהנית מאוד מטכנולוגיה, ברורים לי היתרונות שלה. אני הכי מחוברת, יש לי בסמאטרפון את האפליקציות הכי מעודכנות, אבל אני מפרידה בין טכנולוגיה לבין זמינות, שהפכה לבלתי אפשרית בתובענותה. הרבה זמן חשבתי שזה אני, שזה קשור לחלוקת קשב, אבל זה לא רק זה. בסופו של דבר יש פה קוד התנהגות שאני באמת לא מבינה".

אבל מה בעצם השתנה? גם פעם התקשורת עבדה עם דדליינים לא אפשריים.

"החובה להגיב מיד ביטלה את כל ההיררכיה של מה חשוב או לא, מה דחוף או לא. הכל דחוף, אין הפרדה בין עיקר לטפל, מה שמכניס למערכת היחסים עם העבודה אלמנטים רגשיים לא רלוונטיים: כן ענית, לא ענית. תנוחו רגע, תנו לי לחשוב. אבל מתי יש זמן לחשוב? אני יכולה להיות זמינה בין שלוש לארבע שעות בממוצע. בכל שאר הזמן אני זקוקה לפרטיות שלי, במיוחד כשאני מגיעה הביתה. אני לא רוצה להיות ההורה שמסמס כל הזמן. בעבר זה הלחיץ אותי, אבל היום אני אומרת ׳פאק איט׳. אני באמת חושבת שכולם טועים. ואז אתה בטעות מסנן את הילדים שלך, וזה הכי נורא".

[interaction id="551814fe7fdf079b4e178ae3"]

 

הריבוע הכחול

כשאני מספר על החבורה הזאת לד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל, התגובה הראשונה שלו היא שהוא מתקשה לחשוב אפילו על אדם אחד כזה שהוא מכיר, בטווח הגיל של 30 עד 40. תוך כדי השיחה הוא כבר מתרצה ומספר על אשתו שפנתה אליו: "'החלון של הדפדפן לא ממלא את המסך והוא קצת בצד ואין את הריבוע הכחול'. היא אמרה. לחצתי פעמיים על הבר העליון וסידרתי לה את זה. איך היא אמורה לדעת את זה? יש אנשים שזה נורא מעצבן אותם".

ואמנם, כמעט כל מי שהחדשנות שוחה לו בוורידים, נתקל לא פעם באלו שבמפגש שלהם עם טכנולוגיה, ולו הפשוטה ביותר, הם נדמים לצבי שקפא מול פנסי מכונית או לדג מחוץ למים. הדבר הראשון שחשוב להבין בהקשר הזה, לפי דרור, הוא שיש בטכנלוגיה, ידידותית וחמודה ככל שתהיה, משהו שלא מתאים לכל אחד. "וזה לא משנה למה, אם זה בגלל ערכים או מבנה אישיות", הוא אומר, "קשה להם להתמודד עם הדבר הזה. זה עומס קוגניטיבי, הם מרגישים מותקפים, רובם הם אנשים עם הפרעות קשב, וזה מוציא אותם לגמרי מריכוז".

ממה הם נלחצים?

"יש בטכנולוגיה משהו מבלבל שיכול לגרום לדיסאוריינטציה אם לא נכנסת לרוטינה ומבין את ההיגיון הפנימי שלה. יש הרי דפוסים שחוזרים בכל הפעולות שאנחנו נדרשים לעשות: בדואר האלקטרוני יש השב, יש השב לכולם ויש שלח. בכל הקשור לתמונות, אתה לוחץ על תמונה, שומר אותה בגלריה ואז יכול לשתף אותה. כל האפליקציות מתנהגות באותו אופן. ברגע שאתה מבין את הלוגיקה שלהן, זה יחסית קל, בייחוד אם אתה בטווח הגילאים שיכול להסתגל לכך".

אבל זה באמת משהו שמרגע שמבינים איך הוא עובד לא אמור להיות מסובך. מה קשה כל כך בלהשיב למיילים ולהודעות? זו רוטינה.

"רוטינה היא רוטינה. כולם מבינים שצריך לעבור סדר פעולות מסוים כדי שדברים יתרחשו, כולנו עברנו חניכה. חינכו אותנו מה אנחנו אמורים לעשות – שיש הבדל בין השב להשב לכולם, שאם אתה מוריד קובץ, אתה צריך להוריד אותו לתיקייה ואז למצוא אותה. עבור רוב בני האדם זה שקוף, זה חלק מהא"ב. אנחנו עושים את זה בלי לחשוב. אבל יש אנשים שבשבילם זו חוויה חדשה בכל פעם, וגם אם היא לא חדשה, הם עדיין לא אוהבים את האופן שבו הם חייבים לעשות דברים בעולם הזה".

"כשחושבים על זה, זה הגיוני. האנשים האלו נראים לנו מוזרים, אבל תסתכל על זה מהצד שלהם: כולנו רובוטים שתאגידי ענק לימדו איפה ללחוץ. אני באמת לא בטוח מי יותר פסיכי, הם או אנחנו".

"זה באמת מטורף", מסכים יפתח. "הטלפון הנייד נמצא איתי כל הזמן, והוא כל הזמן משקף את כל החובות הניהוליות והאחרות שאני צריך לעמוד בהן. זה נראה לך נורמלי?", הוא שואל. ובאמת, פתאום המענה המיידי למיילים נראה לא הגיוני. "אם אני אענה למיילים מהטלפון אני אעבוד כל הזמן, לא יהיה לי רגע אחד של מנוחה, ולכן אני עונה למיילים רק שאני יושב מול המחשב. זה ׳הטקס׳. ממושך אמנם, אבל מוגבל בזמן. זה מציב גבולות".

זו הצבת גבולות או פשוט אנטי טכנולוגיה?

"החסם שלי הוא לא טכנולוגי, הוא קוצר רוח. אין לי סבלנות ללמוד טכנולוגיות חדשות משום שאני יודע שאשתעבד אליהן. זה מדרון תלול. ההנחה של רוב בני האדם, וגם שלי, היא שאם אני שולח מייל זה משול לשיחה פנים מול פנים ושאני אמור לקבל תשובה מיידית. זו הערמומיות של המיידיות הזאת: היא מניחה שיש קול או גוף בצד השני של הפס הרחב. הבעיה בהנחה הזאת היא שלילת ההבחנה בין פנאי לעבודה. זו הסיבה שאני לא עונה למיילים באופן מיידי. זה תמיד ייקח לי לפחות יממה. אני מחליט מתי להגיב. אני משתדל לנהל את הזמן ושלא הזמן ינהל אותי".

מתי תרים ידיים?

"אני יודע שזה מאבק אבוד, היאחזות פתטית באשליה של אוטונומיה, של שליטה עצמית ושל ארגון עצמי. העמדה הזו נחלשת כל הזמן, כי תמיד יש את הדבר שצריך לטפל בו מיד, את המייל הדחוף, שהפך להיות סטנדרט מקצועי. בשעה שמונה בערב אתה אמור לענות כי כולם יודעים טוב מאוד שאתה מסתכל על מיילים, כי כולם עושים את זה, ואז אם אתה לא עונה אתה נתפס כעובד עצלן, לא יעיל ולא מסור".

"הציפייה לענות על מייל היא לא בקשה, אלא דרישה", מסכים דרור. "לא לגיטימי היום להגיד 'אני לא איש של מיילים'. זו דרישה לגיטימית. באמת. ככה אנחנו מתקשרים היום, זו דרך התקשורת העיקרית היום. אנשים כמו יפתח אין להם ברירה, הם די מסכנים".

"אימוץ טכנולוגית חדשות זה ממש עניין של חוסר ברירה", מסכם יפתח. "זה להיכנס לסחרור שאין לו סוף, שמתמקד בניסיון המכני להקל על החיים, ולא במהות שלהם. זה המון עיסוק במנגנון של הדבר ולא בתוכן. וגם – אני חייב להגיד – לפעמים זה נעים להיות לא בעניינים, להרגיש קצת מחוץ למירוץ הזה. זה לאמץ בגילי הצעיר יחסית עמדה קשישה שמתבוננת במשובות החיים בשילוב של פיכחון ונרגנות. הרבה אנשים, לפחות בחתך הגילים שלי, שותפים לאותו סוד, לאותה התנגדות פנימית ולאותה הסוואה. אני לא אחשוף את בורותי הטכנולוגית ברבים, אבל אני כן אגלגל את עיניי ביני לבין עצמי כשאנשים ידברו עליה בלהט משיחי".