בלש אמיתי

הלילה שבין חמישי לשישי הוא העמוס ביותר במחלק הבילוש של תחנת לב תל אביב. המחלק, המונה 13 בלשים, פועל בשטח סואן וצפוף ממילא, אבל בלילה שפותח את סוף השבוע נוספים לו עשרות אלפי מבלים מכל רחבי הארץ. ארבעה בלשים עובדים בלילה הזה בשני צוותים, בשטח שמשתרע בין חוף הים במערב ודרך בגין במזרח, שדרות נורדאו בצפון ורחוב אילת בדרום. הסכמתם לצרף אותי לעבודתם למשך הלילה הייתה הזדמנות למדוד את המרחק בין סיפורי הבלשים, שאני כותב וקורא ומלמד זה שנים רבות, לבין מציאות חייהם של בלשים בעיר שבה אני חי.

22:00

ההתחלה הייתה ממש כמו בספרים. הבלשים מתכוננים לביצוע צו חיפוש בדירתו של אדם החשוד בעברה חמורה. הבניין שבו הוא מתגורר ידוע, גם שמו ומספר הטלפון שלו נמצאים ברשות הבלשים בזכות רכז המודיעין, אבל מספר הדירה לא ברור וגם לא אם החשוד נמצא בביתו.

קצת אחרי עשר נעצרות שלוש ניידות הבילוש (צוות בילוש נוער הגיע כתגבורת) בצומת בדרום העיר ושבעה גברים פורקים ציוד מן המכוניות בחושך. יניב, שקיבל אותי בתחנה, מעביר תדריך לבלשים: ארבעה מהם ייפרשו בכל אחת מן הקומות בבניין, בחשכה, וימתינו בשקט; הוא יטלפן לחשוד כדי שהבלשים ישמעו מאחורי איזו דלת הטלפון מצלצל. כשיתברר באיזו דירה הוא מתגורר ידפקו הבלשים על דלתו באמתלה כלשהי ואז יזדהו ויבצעו את החיפוש.

בזמן שהבלשים נערכים למבצע אני מחכה בניידת עם א' ואנחנו מאזינים לרשת הקשר. א', תושב אחת הערים הסמוכות, אב לילדים גדולים, עבר בכל תפקידי הבילוש והמודיעין. הוא גבר מוצק שמרבה לחייך ומשרה שקט וביטחון. כרכז מודיעין, הוא יעביר את רוב הלילה עם פנקס קטן בידו, שבו יירשמו שמות וכתובות ומספרי טלפון. את עבודתו במשטרה הוא מגדיר "שליחות" ומסביר שלא יכול היה לעבוד בשום עבודה אחרת, למרות ואולי בגלל שזאת עבודה שכשאתה יוצא אליה בבוקר אינך יודע אם וכיצד תשוב.

למרות השנים הרבות במשטרה נדמה לי שגם הוא מרגיש במתח כשיניב מודיע בקשר שהוא עומד לצלצל לחשוד ומבקש מן הבלשים המחכים בבניין לשמור על דממה ולהאזין. אבל אף אחד מהם לא שומע צלצול ולאחר זמן קצר יניב מבין שהחשוד נמצא מחוץ לדירתו והמבצע מתבטל. בספרים, ובוודאי בקולנוע, זה לא קורה כמעט אף פעם. הבלשים חוזרים לניידות והלילה שלנו מתחיל באמת.

23:00

"שביל החיים" הוא אתר שכנראה לא יצלמו לסרט מתח ולא יכתבו עליו ספרי בלשים. הסמטה החשוכה נמצאת מאחורי מוסכים מטים לנפול ומגרשי חניה בין דרך בגין והתחנה המרכזית. נדמה שאיש לא מתגורר כאן, אבל פנסי הניידת מאירים פתאום ספה הניצבת על הכביש, ועליה שרועים ארבעה נרקומנים. במבט ראשון הם נראים מחוסרי הכרה אבל הם קמים וניגשים לברך לשלום את הבלשים היוצאים מן הניידת.

כולם כאן מכירים את כולם: הבלשים מכירים את המכורים בשמותיהם, יודעים את ההיסטוריה הפלילית שלהם אבל גם את ההיסטוריה הרפואית, וגם המכורים מכירים את הבלשים בשמם. מצבם נורא: כולם מזי רעב וזקוקים לטיפול רפואי. החשכה מסביב מוחלטת ואחד המכורים מנצל את הביקור כדי לבחון את הפצעים המוגלתיים ברגליו לאור פנסי הניידת. חוץ מהבלשים לא נראה שמישהו ביקר כאן כבר חודשים. יניב וא' מתעניינים במצבם הבריאותי וכולם מבטיחים שהם "בדרך החוצה", ממש רגע לפני הגמילה.

איש מהם לא דרוש לחקירה ואנחנו מתכוננים לנסוע משם כשבחשכה מצטיירת לפתע צללית גבר גבוה, זקופה וגמישה, שמתקדמת לעברנו. לבקשת הבלשים הגבר הזר מזדהה בשמו. גם לו יש מבטא רוסי. הם בודקים את תעודותיו וכשהם שבים לניידת מספרים שהוא "חדש" ושבא "להתארגן", כלומר לקנות סמים. הם מצלמים אותו בחושך וא' רושם את פרטיו בפנקסו. בעוד חודש הוא כנראה ייראה אחרת, בדיוק כמו דיירי הסמטה האחרים.

הביקור ב"שביל החיים" הוא חלק משגרת העבודה של בלשים מאז הוקמה המשטרה המודרנית הראשונה, בלונדון בשנת 1829. המטרופוליטן פוליס הוקמה כדי להתמודד עם צורת הקיום החדשה – ערי הכרך – ובמרכז עבודתה היה אז שוטר המקוף, שתפקידו היה למדוד שוב ושוב רחוב או שניים, ברגל, במשך שעות וימים, כדי להכיר כל מי שנמצא בו.

ובעצם זה בדיוק מה שעושים יניב וא' בתחילת הלילה: עוברים במקומות שבהם נמצאים המכורים כדי להתעדכן במצבם ולבדוק אם מישהו חדש הגיע לעיר. אם כן, סביר שהם יפגשו בו בעוד לילות אחדים באירועי פריצה או תקיפה. שבילי חיים כאלה יש בתל אביב כל כך הרבה: אנחנו ממשיכים ל"מתחם ראשון" בתחנה המרכזית, לגן החשמל, לדירת מקלט מתפוררת באלנבי ולמאורת סמים מהגיהינום בבן יהודה, ובכולם המראות חוזרים על עצמם. צלליות אדם, בחשכה גמורה, בלי מזון ולעתים בלי חשמל ומים.

כשהבלשים דורשים בשלומם ושואלים מתי ייגמלו, כולם עונים שביום ראשון יתחילו בגמילה. לרגע נדמה שהם לא משקרים, לא לבלשים ולא לעצמם, אלא באמת מקווים שזה מה שיקרה. כך גם המכורה לסמים שנמצאת בהריון מתקדם עם תאומים. כשיניב שואל לשלומה היא אומרת בהתרגשות שהבדיקות מראות ששניהם בריאים. בינתיים.

00:00

עברה אחת ששוטרי המקוף בלונדון של המאה ה־19 לא היו צריכים להתמודד איתה היא חטיפת טל"ס (טלפונים סלולריים). זאת כנראה העברה שאנחנו שומעים עליה הכי הרבה ברשת הקשר במשך הלילה: בחצות נחטף סמארטפון בבוגרשוב, קצת אחר כך נחטף אחד ליד הסנטר ועל החוף נגנבים במשך הלילה כמה וכמה.

אנחנו ממשיכים בנסיעה אטית כשבקשר מתקבלת הודעה על פורץ בדירה ליד כיכר המדינה. לרגע אנחנו שוב בסרטים: יניב נוסע במהירות ואנחנו מגיעים ממרכז העיר לצפונה תוך דקה או שתיים. שני שוטרי סיור כבר נמצאים ליד הבניין וכולם דוהרים בחדר המדרגות לקומה השנייה שבה מחכה המודיע. הדירה שבה לכאורה שוהה הפורץ שייכת להוריו ונמצאת קומה אחת מעל. בידיים רועדות הוא מושיט לבלשים את המפתחות והם נכנסים לדירה המשופצת, גולשים על רצפת השיש וסורקים את החדרים היפים. החלונות המסורגים לא נפרצו. ואין בדירה איש מלבדנו. בעל הבית, נרגש עדיין, מתנצל בפני הבלשים, מציע להם "משהו לשתות? אולי שוקולד?" אבל אנחנו כבר שוב בניידת, הפעם בדרך למועדונים.

בחניון שמתחת ללונדון מיניסטור יש כמה וכמה כאלה ובכניסות אליהם ממתינים מאות צעירים, עדיין יציבים למראה. רק פה ושם אפשר לראות כבר שאריות קיא ובקבוקי וודקה ריקים אבל אנחנו רק בתחילתו של הלילה. גם ליד המועדונים בצפון אלנבי שקט יחסית. הסוחרים בסמי פיצוציות מחכים ללקוחות במקומותיהם הקבועים בקרנות הרחוב, חלקם ישובים על קטנוע, והשיחות איתם מזכירות את השיחות עם המכורים. גם הם בדיוק עזבו את המקצוע והגיעו לאלנבי רק "כדי לפגוש בחורות". לעצור אותם אין טעם כי גם אם ייעצרו ישוחררו שעה אחר כך וישובו לרחוב.

02:00

כמו עבודתם של שוטרי המקוף במאה ה־19, או כמו וידוק, הבלש המיתולוגי של משטרת פריז שהניח את התשתית לעבודת הבילוש המודרני, עבודת הבלשים מבוססת על היכרות עמוקה עם העיר שהם עובדים בה – יניב וא' מכירים כל מכור וכל סוחר סמים בשמו ויודעים הכל על כל בניין ופינת רחוב באלנבי. במובן זה אפשר להבין את המבוכה שמעוררת במשטרה ההתמודדות עם הנערים מסודן ומאריתריאה, שאותם הם פוגשים יותר ויותר בשנים האחרונות, בעיקר על החוף.

הנערים מגיעים לחוף בקבוצות גדולות ואורבים לזוגות שמקיימים יחסי מין בחסות החשכה. הם נפרשים בעמדות תצפית כשאחד מהם זוחל בכיוון הזוג המתעלס, גונב ארנק או טלפון וקובר אותו מיד בחול. כשהם נתפסים לא נמצא עליהם דבר בדרך כלל, והבלשים לא מכירים אותם בשמותיהם או בפניהם. הם מחכים על הטיילת עד שהבלשים יתרחקו ואז שבים לחוף לחפור במקום שבו טמנו את השלל. צוות הבלשים השני יבלה כמעט את הלילה כולו על החוף במרדף חסר סיכוי אחרי קבוצות רבות מדי של נערים זריזים כאלה.

יניב, גבוה ונמרץ, יליד בת ים שעד לפני שלוש שנים עוד עבד בתל אביב בעבודות מזדמנות, מדבר בהבנה על מצבם הנואש. הוא מספר שהבין מה מצבם כשעצר אחד מהם, בפעם הראשונה, וראה אותו מסתער על האוכל שהוגש לו בתא המעצר מפני שלא אכל ארבעה ימים. בניגוד לא', יניב אומר שמה שמושך אותו לעבודת הבילוש הוא תחושת הסיפוק האישי, אבל לי נדמה שבתשוקה שלו לעבודתו יש גם לא מעט מסירות, בעיקר כשאנחנו פוגשים ליד גן החשמל את הגבר המהוגן למראה. יניב וא' מזהים איביזה חדשה ומבריקה שליד תא המטען הפתוח שלה עומדים שני נערים ואנחנו נעצרים מיד.

כשהבלשים מבקשים מהנערים לשפוך את תכולת בקבוקי הוודקה שממלאים את תא המטען ניגש אלינו הגבר האלגנטי, בן 35 או 40, שחיכה במרחק כמה עשרות מטרים משם בחברת נער נוסף. הוא רהוט ויודע את זכויותיו, דורש צו חיפוש, מתרעם על הבלשים שביקשו לשפוך את הוודקה. הוא לא מסביר מה הוא עושה בחברת שלושה נערים ולמה הוא משקה אותם בוודקה, ויניב מתוסכל שאין דרך למנוע ממנו את המשך הלילה עם הנערים, כולם בני 18 וקצת.

03:00

בשלוש אנחנו שוב בתוך סיפור, והפעם ממש בתוך "איש ההמון" מאת אדגר אלן פו, הנחשב לסיפור הבלשי הראשון בהיסטוריה. בסיפור המפורסם ההוא יוצא אדם מבית קפה כדי לעקוב במשך 24 שעות ברחבי העיר לונדון אחרי אדם זקן שהוא בטוח שהוא פושע, עד שהוא מוותר כי אינו מצליח ללמוד עליו דבר.

אנחנו עושים הפסקת ופלים מחוץ לניידת כאשר א' מזהה אדם חשוד ברחוב הרכבת ומתחיל ללכת בעקבותיו. הליכתו של א' גמישה ומהירה, והוא עוקב אחרי החשוד ממרחק בזמן שאנחנו נוסעים ברחובות מקבילים בניידת. מה שמעורר את חשדו הוא התיק הכבד שהחשוד נושא על גבו, גבר מעט כפוף בשנות הארבעים לחייו, ומסלול הליכתו מדרום העיר למרכזה. האם הוא מתכונן לפריצה? בשדרות רוטשילד צועדים מאות מבלים ואיש מהם לא מבחין במרדף החשאי. ברוטשילד פינת שינקין אנחנו נעצרים ויוצאים מן הניידת לפני החשוד וא' מגיע מאחוריו. הוא מתבקש לפתוח את תיק הגב ונעתר. עיניו בהירות ומבטו עמום, חמקמק. בתיק הגב יש לו רק נעלי ספורט (הוא נועל כפכפים לרגליו) וכשהוא נשאל לאן הוא הולך הוא אומר פשוט "לטייל". בבדיקה מתברר שיש לו היסטוריה של עבירות רכוש ואלימות.

אני משוכנע שהבלשים עלו על פורץ אבל הם נפרדים ממנו לשלום כי בעצם לא מצאו ברשותו דבר, ורגע לפני שאנחנו נכנסים לניידת הוא מחייך אליהם ואומר לא' שהבחין בו מרגע שהחל לעקוב אחריו. בינתיים מדווחים ברשת הקשר על פורץ אמיתי שהוברח על ידי כלב מבית בכרם התימנים ונמלט בסמטאות שוק הכרמל, לבוש ג'ינס וחולצה שחורה. אנחנו שם בתוך רגע, אבל שלוש ניידות סיור הגיעו לפנינו והחשוד נתפס. מסתבר שהוא פרץ לבית כבר בתשע בערב וגנב את המפתחות לדירה מתוך כוונה לחזור בלילה ולקחת איתו גם את המכונית. בגלל הכלב זה לא הלך.

04:00

אלנבי נראה אחרת לגמרי לפנות בוקר. המועדונים פולטים מתוכם עוד ועוד גברים שיכורים ויש תחושה שבכל רגע עלולה להתפרץ ברחוב אלימות גלויה. אנחנו משוחחים עם שני נערים שלא מכירים את הבלשים ונחושים לקנות בנוכחותם סמי פיצוציות, אולי בפעם הראשונה, מסוחר צעיר שמאדים ומתעקש שהוא מזמן פרש מהעסק, ואז יניב וא' נעלמים לי לפתע בלי הסבר. רגע אחר כך אני רואה אותם במעלה הרחוב עוצרים גבר צעיר לבוש היטב. כשהם מעבירים אותו את הכביש הוא מנסה לרוקן את כיס מכנסיו אבל לא מצליח: יניב קולט את מנות הקריסטל שהוא מנסה להשליך לפתח הביוב. כיצד הם ראו אותו? האם ידעו שיהיה שם? אני לא מצליח להבין והם לא מספרים. בחיפוש שעורכים על גופו נמצא גם כסף רב: כנראה זה ששילמו לו נערים על מנות קריסטל מאז תחילת הלילה.

כשאנחנו חוזרים עם העצור לדיזנגוף עם שחר, תא המעצר בתחנה כבר מלא. מאחורי הסורגים הכחולים מתהפך על מיטת ברזל גבר גדול ולא מגולח, ועל ספסל עץ צר ישן נער סודני יחף, רזה כשלד, ואף שאיני יודע מדוע הם שם נדמה לי שאני מכיר את סיפורם יותר טוב מאשר בתחילת הלילה. אחרי שקילת הקריסטל יניב וא' מתיישבים כל אחד בחדרו מול המחשב כדי לכתוב את דוח המעצר. מנת הסמים קטנה ותפיסתה לא תציל אף מכור, ובכל זאת, מי יודע? אולי תמנע מנער אחד את המנה הראשונה שלו. כשיניב מתיישב מול המחשב ומתלבט כיצד לפתוח את הדוח, אני חושב שחוסר האונים של הבלש לנוכח עשרות הטרגדיות שהוא רואה בכל לילה מזכיר את חוסר האונים של הסופר שמבקש לספר את סיפורם של כל האנשים ונאלץ להסתפק באחד בלבד.

רשת הקשר בחדר הבילוש ממשיכה לשדר ידיעות שכל אחת מהן היא מקרה שמישהו צריך לחקור, סיפור שמישהו חייב לספר: אדם שטלפן למשטרה מתוך מועדון באלנבי וביקש שיחלצו אותו כי הוא מפחד לצאת לבדו לרחוב; גבר ששוכב על הכביש מול הדולפינריום, מדמם מראשו.

יניב עדיין יושב מול המחשב, אני מודה לו ונוסע הביתה. הרחובות ריקים ושקטים, כאילו כלום לא קרה בהם במשך הלילה. והבוקר עלה.

ספרו האחרון של דרור משעני, "אפשרות של אלימות", ראה אור השנה בהוצאת כתר