בחורות לבנות ומתוסבכות

אני אוהב את אימא שלי. אנחנו מדברים בטלפון שלוש פעמים ביום, כל יום. היא האישה הכי חמודה בעולם. אני כרוך אחריה ברמות אינסופיות. כל דבר שאני עושה בחיים זה בגללה ובשבילה. מי שממש אוהב את אימא שלו לא יכול שלא לאהוב נשים, לכבד אותן ולנהוג בהן בשוויון מוחלט (אף שיש גם אנסים שיושבים בכלא ומקעקעים על זרועם את המילה ״אימא״. הם לא עושים את הקישור המתבקש בין לידתם לאכזריותם). אוהבי אימהות מושבעים הם בדרך כלל בני הזוג והמאהבים הטובים ביותר, או כך לפחות שמעתי. אני לא בטוח שזה מדעי. זה נשמע הגיוני. אנחנו שואפים לספק את בנות הזוג שלנו בדיוק באותה מידה שבה אנחנו מסורים עד כלות לאימהות שלנו.

אישה היא המקום שממנו יצאתי ושאליו אני נכנס לפחות פעם בשבוע. הווגינה היא ערש ההיסטוריה הרגשית שלי. אני מנהל איתה מערכת יחסים טוטאלית שמהדהדת את עברי הביולוגי כזרעון תמים שהפך לגבר שאיבד את תומתו. כשאני שוכב עם חברה שלי, אני רוצה שאימא שלי תהיה גאה בי.

אימא שלי קדושה. כל שאר הנשים – קצת פחות קדושות ממנה. כשאני מתעורר בכל בוקר ולצדי שוכבת חברתי, לבושה בטרנינג קרוע, פולטת נחירות חרישיות, קצת רוק על הכרית, אני אומר תודה. תודה, תודה, תודה. תודה לאל שאני לא רווק. תודה שאני נמצא מחוץ למשחק. אני מאמין גדול במונוגמיה, גם כדבר שהוא תכלית עצמו, וגם כטקטיקה להימלטות מהג׳ונגל הבלתי אפשרי של היחסים הבין מיניים הבלתי מחייבים. הייתי שם ונשארתי בחיים. הבנתי שזה לא הקטע שלי. בכל פעם שאני יושב בבר ומתבונן מהצד בתעבורת הפלירטוטים, אני מאשרר מחדש את ההבנה הזאת. השבוע הבנתי זאת, אולי באופן סופי, כשצפיתי ב״פרנסס הא״ – סרטו המדובר של נוח באומבך.

הגיבורה היא פרנסס, רקדנית מודרנית בת 27 שלא מוצאת את עצמה. היא חיה עם שותפים. היא לא מצליחה להתבגר. היא מחפשת עבודה. היא נפרדת מהחבר שלה. היא טיפוס שנון יחסית, מודע לעצמו, אירוני, חסר ביטחון, נוירוטי, מתוסבך, קצת מטורלל, וכן, די מעצבן. נו, זה המודל של האנה, בת דמותה של הבמאית והשחקנית לינה דנהאם ב״גירלז״. כמו שניו יורק מלאה בהן, גם תל אביב. אני מכיר אלף נשים כמו פרנסס והאנה. הן מקיפות אותי בהמוניהן. תודה, אבל אני לא מעוניין. מחשבה מטרידה: יכול להיות שאם אימא שלי הייתה צעירה, היא הייתה יכולה לשחק בפרק של ״גירלז״ בתור בת דמותה של שושנה – צעירה בתולה מאוקראינה שעברה להתגורר בוויליאסמבורג ורוצה להיות זמרת בלהקת אינדי. אולי זה רק המילייה שבו אני מסתובב, אבל נדמה שבתל אביב השבעה יש רק בחורות מהסוג הזה. פרננסיות והאנות – נשים לבנות, אשכנזיות, מהמעמד הבינוני־גבוה שמתעסקות לרוב באמנות וביצירה. ניתן לכנות אותן גם בשם הגנרי ״היפסטריות״. בעיותיהן הן אלו של העולם הראשון כמובן. הן מוטרדות ללא הרף בזוטות. מצד שני, הדור שלהן, מה שנקרא דור ה-Y, הוא אולי הדור הראשון בהיסטוריה המודרנית שזוטות הן כל מה שיש לו – יותר מדי זמן פנוי, הורים יותר מדי עשירים ופחות מדי עתיד. הוא לא יצליח ״לעשות את זה״ בכוחות עצמו כי המערכת הכלכלית דחקה אותו החוצה ותרבות הצריכה – שבדמותה הוא נוצק – בגדה בו. הוא נתמך על ידי דמי כיס וקרנות נאמנות. הוא עדיין לא יודע מה יעשה בחיים, אף שהחיים כבר החלו (בקטע בסרט פרנסס אומרת לעצמה: ״אני עדיין לא בן אדם אמיתי״).

כל מה שנותר לדור הזה הוא להתעסק בעצמו, וגם זה כבר לא מספיק. אז הבחורות האלה הן צעירות ורוטטות. הן לא מוצאות את עצמן – לא בקריירה ולא במערכות היחסים. הן מחליפות מקומות עבודה ופרטנרים. נמצאות במצב של ספק תמידי. הן מבינות שהגשמה עצמית היא שקר כי כולם רוצים להגשים את עצמם וכולם לא בהכרח מצליחים. האכזבה הופכת לחוסר ביטחון. חוסר הביטחון – לנוירוזה. נשים על סף התמוטטות עצבים. הן אף פעם לא תתמוטטנה מכיוון שהתמוטטות משמעה אובדן שליטה ואובדן מודעות עצמית, והרי מודעות עצמית היא הראשונה שבמעלותיו של הדור הזה. היא זו שמבדילה אותו מיתר חיות האדם. על כן הן תמיד תהיינה על הסף. אוטוטו מתמוטטות. אוטוטו נשברות. זה יותר ממצב נפשי. זהו איום שאף פעם לא מתממש.

שיהיה ברור, גם כל הגברים בגזרה האשכנזית־היפסטרית סובלים מאותה התסמונת, אולי אפילו בצורה חמורה הרבה יותר. אצלם זו נוירוזה כפולה. הם מכילים גם את הכישלון הנשי וגם את הכישלון הגברי, כפטריארכים לשעבר וכציידים כושלים. אבל הם לא קהל היעד שלי. אני לא מביט בהם מהצד. אני שייך אליהם. הבחורות מהסוג המסוים שמשתקף ב״פרנסס הא״ מעסיקות אותי הרבה יותר מכיוון שקיים חשש שאולי עוד אזדקק להן, אפ חברתי (שהיא דמות אנטי פרנסס בעליל, אגב) תחליט לנטוש אותי מאיזושהי סיבה. אני מפחד מהיום הזה שבו אזרק לתוך אוקיינוס דייטים סוער עם אמניות צעירות שעובדות על אינסטליישן קהילתי בנגב במימון אבא'לה ואימא'לה (בינתיים: מתקלטות וממלצרות בנחמה וחצי) או קולנועניות טבעוניות, לובשות יד שנייה שמעריצות את קלייר דני ומכורות לציפרלקס (30 מ״ג). הן עצובות, הן שמחות, הן יודעות, הן לא יודעות, הן כן רוצות, הן לא רוצות. אני מת.