גל רודף גל

ניסים אטון הוא המתעד הבכיר של סצנת הגלישה הישראלית: צלם שמתמקד בים הישראלי השחון וגורם לו להיראות כמו חוף בהוואי. לרגל פתיחת עונת החורף הסוערת בחופי תל אביב הוא מספר על ההעדפה לגלים על פני גולשים, על המצלמה שנשברה ועל הים שהציל אותו מטראומה

ניסים אטון. צילום: זיו שדה
ניסים אטון. צילום: זיו שדה
10 בנובמבר 2013

ניסים אטון, אני קורא לך שקרן.

"כן, אתה לא היחיד".

אתה עוסק באשליה. אני מכיר את הים בישראל ומה שאתה מצלם לא קיים כאן.

"זה נכון, יש הרבה שקר בזה. יש אנשים שרואים את התמונות שלי בפייסבוק וכותבים לי שאני שקרן. הזווית שבה הגל נראה מושלם היא בדיוק מה שהופך את זה לאמנות, אבל תאמין לי, יש ימים שהמצלמה לא משקרת".

 אתה מצלם כאילו יש כאן גלים.

"זאת התגובה הכי נפוצה שאני מקבל".

התצלומים שלך טוענים שיש צינורות בישראל.

"יש ימים כאלה. נדיר, אבל יש".

"איפה זה?" היא התגובה הכי נפוצה בדף הפייסבוק של ניסים אטון, שבו הוא מעלה מדי שבוע עשרות תצלומים, שעם הזמן כבר הצטברו לאלפים. במבט ראשון בתצלום חדש שעולה לדף אפשר להתרשם כי זהו תיעוד של עוד יום חלומי באחד מהאיים או חופי אוקיינוס, שבהם גלים נשברים בהדרגתיות, משאירים לגולש קיר רחב של מים ועוטפים אותו בנחשול שמנמן שממנו ניבטים אופק כחול ושמי טורקיז. אלא שאז מבחינים בכתובת המלווה את התצלום וכל שנותר הוא לשפשף את העיניים: היי, הרי זה החוף הדרומי בהרצליה; וזה הלוא חוף הדולפינריום; והנה פה זה גל ממציצים, מלפני שעה!

אטון לוכד את הים הישראלי השחון, שבימיו הטובים הוא שדה זרוע מהמורות, ומצלם אותו מזוויות שבהן הוא נראה כמו חוף גלישה ממוצע בהוואי. הגולשים שלו – שבימים כתיקונם מוכרים בתור חבורה מוכשרת, אבל לא כזאת שתתבייש להגיד לה שלום ברחוב – הופכים בקומפוזיציות שלו לגיבורי על שמרחפים על המים. את הגל הישראלי, נערת החוף הכי עקומה שיש, אטון הופך לסופר מודל בעזרת מצלמת7D  פשוטה ועדשה 100־400, בלי איפור וללא התערבות של ריטושי פוטושופ.

לפני הכל אטון הוא מתעד. אם לוקחים בחשבון את התיארוך שמצורף לאלבומי התצלומים שלו אפשר להוסיף שהוא מגולל היסטוריה של תנאי גלישה. מנגד ייתכן שעכברי יבשה לא יימצאו ייחוד בתצלומים. עבור גולשי הגלים שמכורים לדף הפייסבוק שלו, אטון הוא פורנוגרף. אלו יושבים במשרדם הטחוב, מכלים את ימיהם בשיטוט ברשת, כשלפתע מופיע מולם תצלום של אטון ומעלה בראש מחשבות מגונות על בריחה משגרת היום, התערטלות חפוזה ומגעים בלתי אמצעיים עם הגל הבתולי היפהפה שבמסך. דפדוף במגזיני גלישה הוא בפירוש חוויה ארוטית עבור המכורים לתחום. אטון מדוור להם גלים חושניים כמעט מדי יום, שכמו הנשים באתרי הסקס – גם הם פנטזיה.

ענף גלישת הגלים עבר בשנים האחרונות מהפכה שיובאה ארצה על גבי הפס הרחב והטלוויזיה הרב ערוצית. מסצנה פרועה וגברית עם מאפיינים של תרבות נגד – שסודותיה נלמדו בחוף מגולשים ותיקים לצעירים, תוך תשלום שכר לימוד כואב לעתים – הפכה גלישת הגלים הישראלית לתחום שנלמד בקייטנות או בסרטוני יוטיוב. הפן החיובי של הסיפור הוא הנשים שהחלו להתערבב עם הזמן בין הזכרים, עד שהיום הערות שובינסטיות לכיוונן מתקבלות בבוז. בהתאמה לחשיפה לחו"ל החלו לצוץ גם צלמי גלישה ישראלים, אם כי אלה עדיין נדירים מאוד. אורי ריכטר, יניב ועקנין, רועי רוקפלר, אורי מגנוס ויעקב מדר הם כמה מהצלמים הבולטים בתחום. בתצלומים של אטון יש איכות נוספת. מעבר לתיעוד הרגעים המוצלחים של הספורטאים, הפטיש לגלים והגלורפיקציה שהוא עושה לענף, מניע חשוב בהתפתחות צילום גלישת הגלים, ששוכלל לא פעם בחסות גורמים מסחריים. ברבים מתצלומיו האור משחק תפקיד חשוב, כמו גם השתקפות הגולש על הגל, הנוף שנראה ברקע – התרחשות שולית לכאורה שגונבת את תשומת הלב – או אפילו השקט שעוטף את הגל השוצף שעליו ממוקדת העדשה. כל אלה מקנים לתצלומים פיוטיות שגם מי שאינו מצוי בתחום יכול להנות ממנה.

ניסים אטון מצלם גולשים
ניסים אטון מצלם גולשים

 אם יש גלים, אני בים

הוא בן 37 מהרצליה, מגיל 13 גולש גלים. אחרי שנתיים על שורט בורד עבר לגלשן בוגי שמשמש אותו עד היום. את האובססיה שלו לים ולצילום אפשר אולי להסביר בפרט הביוגרפי הבא: בגיל 15 החליק במדרגות בית הספר, נחבט בראשו ומכאן השתנו חייו. עם שני סדקים בגולגולת, בצקת במוח והתפרצויות עצבים שמלוות אותו גם בימים אלה, הפסיק אטון ללמוד והתחיל לעבוד במסעדת חוף של אביו של אחד מחבריו. "לא הצלחתי לחזור ללימודים", הוא מספר. "לא היה לי זיכרון ולא ריכוז. ניסיתי גם לימודים בבית אבל זה לא עבד. בהתחלה ההתפרצויות היו מלוות באלימות ואחר כך הייתי נכנס לצער גדול. היום אני יותר שולט בזה, אבל מסרב להשתמש בכדורים מחשש שאני אתמכר. הפכתי את הים והצילום לתרופה שלי".

מאז הוא מארגן את חייו כך שהתרופה תמיד תישאר בהישג ידו. "היום אני עובד כשליח במסעדה בהרצליה", הוא מספר. "זאת עבודה של ארבע שעות, והיא מאפשרת לי לתמרן בין העבודה לצילום – ככה אני יכול לצלם בבוקר או אחרי צהריים. אני קם מוקדם, בשש בבוקר. ברגע שיוצא האור הראשון ואפשר לצלם, אני בים. כל יום שיש בו גלים אני בים. למעט חמישה או שישה ימים, הייתי בכל סוול (Swell) שהגיע לישראל מהיום שבו קיבלתי את המצלמה ב־2007.

"מרשים, אבל גם גורר הרבה ריבים בבית ותיאומים בעבודה. זה שיגעון וכשאתה לא מספק אותו אתה חסר מנוח. יצא לי כבר לעזוב עבודות בגלל הצילום או לריב עם החברים שאמרו: 'יאללה, כולה ים', ונאלצתי להסביר להם שזאת תרופה. מצאתי את התרופה שלי וקשה לי לוותר עליה".

לפני כשש שנים נסעה רעייתו לביקור מולדת בפיליפינים שממנו חזרה עם מצלמה. "לקחתי את המצלמה לדרומי של הרצליה וגיליתי שלרות חוסר הניסיון שלי והידע הטכני שחסר, אני מצליח לצלם תמונות יפות. עשיתי עוד ניסיונות ואיזה צלם אירועים שאני מכיר לימד אותי ומכר לי את העדשה שלו. אף פעם לא השתגעתי בקניות של ציוד צילום, והאמת שגם היום הידע הטכני די מוגבל".

תצלומי גלישה מופיעים בשתי גרסאות – מהמים או מהחוף. אטון מצלם לרוב מהחוף.

"לפעמים, בים נמוך, אני נכנס, אבל מאוד קשה לצלם בים הישראלי, בגלל הזרמים. חוץ מזה אין כאן מנטליות מכבדת לצלמי גלישה. גולשים לא רואים אותך, הם כל הזמן מצפים שתצלול כשאתה מבחין בהם. עכשיו, כל הגל פה הוא של 40 סנטימטר. לאן תצלול?".

ניסים אטון מצלם גולשים
ניסים אטון מצלם גולשים

 ההשתקפות האדומה של השמש

הרבה פעמים אתה מצלם רק את הגל, בלי הגולש.

"אחת הסיבות היא שאני קצת מאוכזב מהקהילה של הגולשים. זאת לא הקהילה, אלא יותר הגולשים הטובים. כבר יצא לי לצלם גולש בביצוע יפה, להוציא לו תמונה שהוא מקבל עליה 200 לייקים, וכמה ימים אחרי, כשפגשתי אותו בים, קיבלתי מבט מתנשא, כאילו מדובר בקלי סלייטר והצלם המעריץ שלו. אבל המוטיבציה שלי לצלם סוולים נקיים היא לרוב השראה מחו"ל. במגזינים מחו"ל התמונות הכי יפות הן רק של הגל או החוף או איזה עמוד תאורה או ציפור שעוברת ברקע. זה מה שאני מחפש. התמונות האלה אומרות הרבה יותר מאשר גולש על גל. אתה יכול לדמיין, אתה יכול לפתח את זה להרבה כיוונים. תמונה של צינור או של Ariel (תעלול שבו הגולש ממריא עם הגלשן וחוזר אל הגל) תחזיק חמש דקות, אבל תמונה של גל בתנועה אתה יכול לתלות על הקיר ולהביט בה בכל פעם שתעבור בסביבה".

יש סשן שזכור לך במיוחד?

"ב־2009 היה ים גבוה של בערך שני מטרים. אנשים לא האמינו שזה מפה, לקח להם כמה זמן לעכל שהתצלומים האלה מהארץ. ימים כאלה ממלאים אותי, והרגע הזה של הצילום הנכון הוא הניצחון שלי. מסשנים כאלה אני יכול לחזור הבית ולבכות. אלו רגעים מאוד חזקים עבורי".

מתי הזמן הכי טוב לצלם גלישה?

שעות הבוקר המוקדם כמובן, כשהרוח לא הורסת את הגלים. עם זאת, בזמן האחרון אני מאוד אוהב לצלם אחרי צהריים. בגלל ההשתקפות של הגל בשעות האלה הוא יוצא ירקרק. בשעות האלה אני אוהב לצלם את ההשתקפות האדומה של השמש".

ואיזה חופים אתה הכי אוהב לצלם?

"הקיזנו ובקדור בחיפה, הדרומי בהרצליה. הילטון זה חוף מאוד מעניין משום שיש בו הרבה זוויות צילום. אפשר לצלם מהשובר, מהחלק הדרומי או הצפוני של החוף, מהצד של הדתיים, ואפשר לצלם מהרכס למעלה שכמובן נותן תמונות יפות בשקיעה".

כשאנחנו נפגשים בחוף הקאנטרי קלאב על גבול הרצליה־רמת השרון־תל אביב אני מגלה את האדם שציפיתי לפגוש: טיפוס צרוב שמש בעל פנים מחוספסות, ומנגד בעל טון דיבור רך המרמז על רגישות. הוא מגיע בלבוש פשוט וקטנוע חבוט, שהיה מעורב לפני כחצי שנה בתקרית שעשתה באזז מסוים בקרב קהילת הגולשים. באחד הימים של מאי השנה, בדרך אל החוף כמובן, נשמטה לאטון המצלמה מהקטנוע, ואם עוד היה לה סיכוי, אז מכונית שנסעה מאחור ריסקה אותה לחתיכות. בתוך יממה התמלא דף הפייסבוק של הדוקטור – ארתור רשקובן, פעיל מרכזי בקרב גולשי הגלים ובעל הקליניקה דוקטור סרף בכיכר אתרים – בידיעות על תערוכה קרובה שמטרתה השגת המימון הדרוש לציוד צילום חדש. שלא במפתיע ההיענות הייתה מלאה, וכעבור זמן מה תצלומיו של אטון כבר פיארו את אחד החללים בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה תחת הכותרת "נסים ונפלאות" – רמז לקסם הזה של אטון שהופך גלים של חצי מטר לצינורות של מגזין. בתערוכה נאספו כ־13 אלף ש"ח שהספיקו לחמש את אטון מחדש במצלמה ובעדשה. "האמת שלי לא היה נעים כל כך מהסיפור", הוא אומר, "אבל הייתה היענות יפה ואנשים באו בכיף".

מה הדבר הבא?

"ספר. אני רוצה לאגד את הצילומים שלי וכבר יש משקיע שאני נמצא איתו בקשר. אני חושב שהתחום בישראל יתקדם כשתתקבל ההבנה שמעבר לפעולת הגלישה עצמה, צילום גלישה צריך ללכוד את כל האווירה, בים ובחוף, ואת חוויית הגלישה בכללותה. בסופו של דבר זאת אמנות".