דיאטת ארומה: יש דבר כזה, והוא אשכרה עובד

הפסקתי לעשות דיאטות בערך כשהפסקתי ללכת לבית הספר. איכשהו קל יותר להפסיק לחשוב על אוכל או על היעדרו אחרי גיל 17, כשסדר היום שלך כבר לא מורכב משתי קעריות כריות על הבוקר, באגט חביתה לארוחת עשר, בורקס בקפטריה של אברם ב־13:00 ושיעור ספורט בחברת נערות גרומות שלא יודעות אחוריים מרוקאיים מהם.

האמת היא שזה שקר. מה שקרה הוא שפשוט התחלתי לחשוב על בנים ועל עבודה ועל דירה משלי ועל צרות של אנשים שמתחילים את החיים שלהם קצת לפני אחרים. ישבתי על כל בר אפשרי בירושלים ואכלתי את הראש לכל מי שהיה מוכן להקשיב ולשלם על הוויסקי שלי כי בדיוק שכחתי את הארנק בבית. כל מי ששאל אותי כיצד השלתי עשרה ק"ג קיבל תשובה אחת שנמשכה שעתיים: התיאבון הולך כשאוכלים את הלב, משרים אותו בסינגל מאלט וחונקים אותו בעשן ליתר ביטחון.

התפנית בעלילה חלה ביום שהפסקתי לעשן. חדי העין ישימו לב ששתלתי במשפט הזה את המילה האהובה עליי, "חלה". הפה שלי, שהיה עסוק במשך בשמירה על גחלת הסיגריה, הפך לפתע מיותם ודרש תעסוקה. כך חזרתי לפני כשנתיים למסורת האכילה של נעוריי הידועים לשמצה. הפעם בלי הבורקסים מידיו המזוהמות של אברם, אבל עם יד קלה על שירות המשלוחים של הקופי בר. דיאטת ה"יאללה בשיגעון" שהמצאתי גורסת שפשוט צריך להקשיב לגוף ולחשקים שלו, והכל יסתדר מעצמו. העניין הוא שהחשקים שלי עשויים כבר זמן מה מפירה ועוגת גבינה. שנתיים קדימה, והנה אני מתהלכת לי בעולם עם טילון ביד, שמנמנה ונהנית. בתמימותי סברתי שחזרתי למשקל השיא שלי בתיכון, מינוס ההלקאה העצמית. חשבתי לי: "יא, איזה טעים זה טילון, אני אישה אמיתית".

מתברר שאין דבר מסוכן יותר לאישה גרגרנית מאשר סביבה שקרנית, המפזרת סופרלטיבים כגון "וואי, איך רזית" ללא בושה, או מציינת שהתחת הענקי דווקא חזר השנה בגדול. ביג דיל. דברו אתי כששוקיים יהיו שוב באופנה. גם הארון שלי מיאן להסתנכרן עם המחמאות. התחלתי להשתכנע שאני דובה ולא סתם עסיסית מיום שגם בגדי האוברסייז שלי הפכו פחות ופחות רופפים. רגע האמת הגיע כשעליתי על משקל מזדמן שנקב במספר מכוער. ירדתי ממנו ושלחתי לכל מי שאני מכירה אימוג'י של לווייתן. "אימא שלי פה והיא מוסרת שאת נראית מהמם. אני מסכימה איתה", ניסו לנחם. "למשקל אין משמעות, רק לאחוזי השומן", אמרו אחרים. בשתי מילים: משבר אמון.

בצר לי חייגתי לד"ר הגר שפר, העוסקת במקצוע העתיק – תזונאית. ד"ר שפר היא בעלת האתר eatgood.co.il, שמצטיין בהמלצות קולינריות לאכלנים שמעוניינים לרזות. האישה היא אינדקס מהלך של תפריטי מסעדות עם מחשבון קלורי בילט אין. זה זמן שהיא מציעה לי לבצע בשם העיתונות וחופש המידע את “אתגר ארומה". כמו מורגן ספרלוק בשעתו ב"לאכול בגדול", שהזין עצמו במשך חודש מהתפריט המגורז של מקדולנדס, אני אתמסר להיצע של רשת בתי הקפה. ההבדל: לעומת ספרלוק שכמעט לקה בלבו, אני ארזה עד חמישה ק"ג בתוך שבועיים. שפשפתי את עיניי. כחכחתי בגרוני. הוצאתי את התחתונים מהתחת. “ואם תמשיכי עד פסח, בכלל תראי. נעשה לך מינימייז מי", היא צחקקה צחוק מרושע וקבעה איתי פגישה לבוקר המחרת.

שבועיים. שני שבועות. פעמיים שבוע. 14 יום. רק ארומה. זו הסללה קולינרית, רבותיי. אבל המטרה מקודשת – לסכסך בין שתי הירכיים ולאתר שוב את עצמות הלחיים – ובמלחמה כמו במלחמה, אם צריך ננצח גם עם חלומי.

המציג אינו פיצה. כריך בולגרית חצילים של ארומה. צילום: שי אפגין

רחוב הלל פינת ארומה

כמו אימפריות אחרות, גם את ארומה לא בנו ביום אחד. הסופר פארם של בתי הקפה מציע אוכל מתועש, טרי ומודולרי בסניפים שנפתחים בקצב שבו דאע"ש עורפים ראשים. 29 סניפים של ארומה תל אביב פזורים ברחבי העיר, נעוצים במרכזי מגורים ועבודה בולטים, אורבים לפליטי משרדים עם שיקול דעת משובש מרעב.

ארומה, המקום שבו איש אינו יודע שמך, גם כשאתה מגיע מדי יום. ארומה, המקום שבו איש אינו שואל "איך לקרוא לך" בסחבקיות מעושה, אלא פשוט "איך השם? מה? שירן? ריאד, תעביר פה סמרטוט". ארומה, שכשהסניף הראשון שלה נפתח ברחוב הלל בירושלים בשנות ה־90, הוא היה לאגדה. הוא היה קטן ואינטימי, עם שולחן חמוד בכוך ועוד שני שולחנות צפופים, אחד משני המקומות היחידים בעיר שהיו פתוחים 24 שעות ביממה. קלאברים על אסיד היו מגיעים בשישי בבוקר מהאומן 17 ומשתטחים על כריכים מכיכרות לחם גדולות וחמות כאילו היו קברי צדיקים.

ארומה סחררה ירושלמים מכל הסוגים בתקופת תור הזהב של האספרסו. פעם, כששוטטתי לי כנערה בחופשת הפסח עם חברה במרכז העיר, ישבנו על המדרגות ברחוב הלל. לפתע ניגש אלינו בחור חרדי צעיר, קומפלט עם הזקן הג'ינג'י והכובע השעיר, הציג את עצמו וביקש בנימוס שנרכוש עבורו בורקס. הוא חוזר בשאלה, הסביר, אבל עדיין מכבד את המשפחה ולא נעים לו לקנות חמץ בפסח עם הבגדים האלה. קנינו לו בורקס בתמורה לקרואסון שוקולד וישבנו לאכול יחד ולדבר. אוטופיה בחסות בצק עלים.

עם הזמן נפתח במעלה אותו הרחוב גם קפה הלל, הצ'ילבה של ארומה שאיימה לרגע להפוך לרשת מרובת זרועות. קצת לפני שעזבתי את העיר מישהו טיפל בשלטי הרחוב בפינת הלל וההסתדרות, והפך אותה לתקופה לפינת הרחובות הלל־ארומה.

צילום: איליה מלניקוב. שמלה: גדי אלימלך. נעליים: אלדו

נתקעה לך חסה בשיניים, מפלצת

אני והזיכרונות העלובים שלי הגענו למשרדיה של הגר. היא קיבלה את פניי בחביבות נמרצת, פקדה עליי להסיר את בגדיי, כרכה סביבי סרטי מדידה והודיעה: “את ההפך מרופסת, יאמר לזכות הפילאטיס", שזה פחות או יותר הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים. הדבר הכי מכוער: “בסנדוויץ' חלומי שאת תוקעת כל בוקר יש כמעט 900 קלוריות. אין מצב שהוא משתלב לך בתפריט".

היא בונה לי תפריט שמורכב מאלף קלוריות ביום. מתחילים בחצי כריך לארוחת בוקר, עשוי מלחם דגנים קל, וקפה אמריקנו עם חלב דל. סך הכל – 200 קלוריות. שעתיים אחר כך מגיע קפוצ'ינו חזק מחלב דל שומן – 70 קלוריות. בסביבות 14:00 אוכלים סלט כלשהו עם עוף, טופו או גבינה – 350 קלוריות לכל היותר. מתעלמים בצער מסלט הפסטה ומסלט החלומי. ב־16:00 שוב קפוצ'ינו. ב־19:00 שוב סלט, הפעם בלי גבינה. אפשר להחליף בכריך פורטובלו וסלט קטן, או בשייק פירות על בסיס מים, או מרק היום. מה שלא יהיה, המקסימום הוא 250 קלוריות.

הגר מצווה עליי להשאיר את האופניים בבית, להוריד אפליקציה בשם Moves שמודדת צעדים ולהקפיד ללכת 5,000 צעדים לפחות בכל יום. עדיף 10,000. פעמיים בשבוע פילאטיס, כרגיל. לפני שאני הולכת היא מלמדת אותי פתגם חדש: “לא שותים, אבל אם בכל זאת שותים – רוקדים".

היומיים הראשונים עברו בקלות יחסית. להפתעתי עובדי הסניפים של בניין האופרה ובית הטקסטיל מתייחסים אליי כאל דוכסית. בכל פעם שהם מעבירים את הכרטיס הטעון בקופה עיניהם נפערות בהתפעלות. "את יודעת כמה כסף יש בכרטיס הזה?", "וואו, כזה עוד לא ראיתי" ועוד. הרגשתי כאילו אני מחזיקה בכרטיס האשראי של האבא העשיר שמעולם לא היה לי. עזבו עשיר. אבא.

ביום השלישי נרשמה ירידה בהתלהבות. התחלתי להתעייף. בכל פעם שאני רוצה לאכול או לשתות עליי לרדת שלוש קומות (במדרגות, בטח שבמדרגות). בניסיון להתחכם הזמנתי את ארוחת הצהריים והערב שלי בבת אחת. התוצאה: עד שאכלתי אותו, סלט השורשים בילה שלוש שעות במיצים של עצמו, עם כמויות מבהילות של ג'ינג'ר כבוש שהפכו אותו למריר בקטע חמור. הפנמתי – אפשר להזמין מראש, אבל יש מרכיבים שצריך לבקש בצד: עוף, טופו או ג'ינג'ר.

מכשול נוסף שהתגלה הוא הקושי להתקיים על אוכל עם מרקם של לבד. אך יותר מכל, קשים לי החיים בגפי. הנידוי החברתי שנגזר עליי היה אכזרי מכל סלט שורשים. מדהים עד כמה אורח החיים שלי עד עכשיו היה מוכתב על ידי מה שבא לי לאכול. בלי המוכנות להשתכר בכל עת והחשק התמידי ללכת לפורט סעיד אין לי זכות קיום בעיר הזאת. חיי החברה שלי הוחרבו.

אחרי כמה ימים ללא אלכוהול הוד מסכנותה פונה להגר בתחנונים. "אין מה לעשות, את תיאלצי להתנזר", היא משיבה ביובש. אני מסיקה מכך שעליי לסור למנזר בהקדם. אני פוגשת שם את חברתי גל. היא בדיוק חזרה ממפגש בשומרי משקל. היא שואפת להשיל חמישה ק"ג תוך שנה. לא שבועיים, שנה. היא מזמינה קוסקוס עם שקשוקה וסלט קיסר. אני מבקשת כוס יין ולוגמת ממנה שלוקים קטנים ואשמים. אני מלווה במבטי כל ביס שעושה את מסעו מהצלחת אל פיה. משום מה אני נזכרת פתאום בכלבה שלי. גם אני חיה דרך מנות של אחרים. "זה ממש עינוי בשביל בן אדם אנין כמוך, לאכול רק בארומה, הא? פתאום אני חושבת על זה", היא מהרהרת בקול. אני מתכווצת מבפנים. נתקעה לך חסה בשיניים, מפלצת.

הפתעה: גם ביום השישי – משבר. הפעם דיפלומטי. הוזמנתי לארוחה אקסקלוסיבית במוזיאון תל אביב, שערך כריסטיאן דיור לרגל פתיחת החנות הראשונה למותג בכיכר המדינה. היא נקבעה חודש מראש. אלכס, עורך העיתון, חושב שעליי להישאר בבית. "את צריכה להיות מושפלת, לסבול, לרדת לתחתית, אחרת הכתבה לא תהיה מעניינת", הוא מנמק עם מבט מטורף בעיניים. אני בוחרת בקול השפוי של הגר: "לכי, אבל תאכלי רק דגים וירקות ושתי רק כוס אחת של יין. תחזיקי אותה כל הערב ותעשי כאילו את שותה". ממש רק קצת פחות משוגעת מאלכס. אני בוהה בבר רפאלי ושלומית מלכה שהגיעו לחייך למצלמות של גיא פינס, מעבירה משקל מרגל לרגל בזמן שאני וקולגה אורבות למלצרים עם מגשי הפואה גרא וקציפת החציל. שש כוסות יין אחר כך הייתי בדרך הביתה. הקולגה, בגילופין גם היא, קטפה למזכרת את הדקורציה של השולחן, תיקי יד עשויים שעווה, והחביאה אותם מתחת למעיל הפרווה. החיים שלי. בחזרה. בבקשה.

[interaction id="550ac4bd7fdf079b4efaa6d5"]

תאכלי אבק

שבוע חלף. אני לבד ומשעמם לי, אבל גם נוח כל כך. מאחר שרוב הזמן אני מהרהרת באוכל, בערך 80 אחוז מהמחשבות שלי נעלמו. זה משאיר הרבה זמן לחשוב על אלכוהול. אני מתגעגעת לשוק, לסופר, לשליח של הקופי בר. מעולם לא היה עצוב כל כך לאכול. ממבטי הרחמים של חבריי לעבודה בכל פעם שאני נכנסת לחדרי עם עוד שקית חומה למדתי להתעלם.

במקביל התחלתי להכיר את שלל הסניפים על בוריים. לפתע הבחנתי שכל עובדי הסניף בבית הטקסטיל הם בני משפחה אחת. עמדתי על האינטריגות בין העובדים בסניף אלנבי. השומר במגדל האופרה כבר מברך אותי בבוקר לשלום, שואל איפה הכלבה היום.

אולי כאן המקום לציין שבאף אחד מהסניפים שביקרתי לא שמעו על סלט הפורטובלו. האגדה מספרת שיש בו רק 80 קלוריות. מדובר במין רוח רפאים שמרחפת על התפריט וכשמזכירים את שמה העובדים מזדקפים בבהלה, מכחישים את קיומה ומנסים להחליף את נושא השיחה ולדבר על כריך הפורטובלו. מעניין מה עלה בגורלו. ננסה שוב בירח מלא.

יומיים קדימה, שעת ערב מאוחרת. אני בסניף אלנבי־קינג ג'ורג' השומם. סופה משתוללת בחוץ, בפנים חם ומחניק בקטע סוטה. הדלפק ריק. הבריסטה נכנס לשירותים לפני רבע שעה ומאז נעלמו עקבותיו. אלה 15 הדקות הארוכות בחיי ואין בהן שמץ של תהילה. איכס, מה הוא אכל שהלחים אותו לאסלה לכל כך הרבה זמן? אני כבר לא בטוחה שאני רעבה. חם לי. כל כך חם. זה מרגיש כאילו נקלעתי לתוך פלוץ של קרואסון. הבריסטה יוצא מהשירותים עם מבט אשם בעיניים ופונה בנחישות למתקן הנייר. אנחת רווחה. הוא שטף ידיים. הוא לוקח ממני הזמנה ולא יוצר קשר עין. אני לבד פה. כל כך לבד.

ביום ה־13 התעוררתי לסופת אבק. רק אתמול העוזרת הייתה פה. פאק. כשמגיע הערב הריאות שלי כבר מלאות בוץ. לא יכולתי שלא להיזכר במערכונים של "הממלכה הקטנה" על קבוצת ההרזיה "מכסחי השומן". מרג'ורי, המנחה המעליבה, ממליצה למשתתפים לאכול קוביית קרח כתחליף לגלידה, לחמנייה ריקה במקום המבורגר או אבק כאלטרנטיבה דלה בשומן לכל דבר. עוד קצת אבק, מישהו?

השבוע השני של האתגר מגיע אל קצו. הוא נחתם בתחושה של ראשית האביב ותחילת הסוף שלי. אין כמו להתעורר בבוקר עם פריחה טורדנית בכל הגוף כדי להרגיש שאת עושה משהו נכון בחיים. הייתכן שגופי חכם ממני? האם אני מתנגדת בגופי לאורח החיים הקשוח הזה? האם עליי לאכול פיצה כאן ועכשיו? אלוהים, רק תן סימן ואני בטוני וספה. חרף הצקותיי הרופא שלל קשר בין הפריחה לדיאטה. "זו אלרגיה", משך בכתפיו "אבל 90 אחוז שהיא לא קשורה למזון". אתה בטוח שזה לא הרוטב האסייתי?

הסוף קרוב מאי פעם. אי אפשר להגיד שלא היה שווה. כלומר, אפשר, אבל זה לא יהיה נכון. בסופם של שבועיים הסתכמו ההוצאות שלי על מזון ושתייה ב־1,360 ש"ח. לא נעים להודות, אבל מדובר בסכום זהה לזה שהייתי מוציאה בכל מקרה על מזון מסוג סושי וסוכריות. נוסף על כך, העובדה שלא היו לי יותר מדי אפשרויות להתלבט מהן ושהדיאטה לא מילאה לי את הראש בחישובים מיותרים, הקלה על ההתמדה בה. גם העובדה שמישהו אחר עורך את הקניות ועומד במטבח וקוצץ עבורי את הירקות חסכה לי טרחה וזמן יקר. המינוס העיקרי הוא כאמור ההליכה לסניף מדי ארוחה, והסירוב לשוקולד הזה שמניחים לך בכל פעם על הכוס, בהתרסה.

ויהי בוקר היום ה־14. שוב אני על מונית בדרך להגר עם שחר. קלילה כציפור, חזקה מהרוח, משקשקת מפחד. נרגשת יותר ממני, היא פותחת לי את הדלת ומודיעה: “מהר, להתפשט, אני כבר לא יכולה לחכות". זה היה קצת סקסי בעיניי, מודה.

עליתי על המשקל.

הופה! 3.5 ק"ג. ארבעה אחוזי שומן פחות. גולת הכותרת – שישה ס"מ נשרו מהמותניים. הגר סופקת כפיים בהנאה. אני מצדי מצפה לחטיף ולליטוף. שוב אני נזכרת בכלבה שלי. אני רוצה סיגריה, אני רוצה קרואסון, אני רוצה בורקס פינוקים ממולא בבורקס פינוקים. בינתיים אסתפק במישוש עצמות הלחיים. התגעגעתי.

דיאטת ארומה (1000 קלוריות ביום)

09:00

חצי כריך (מלחם קל) לבחירה:

מוצרלה (270 קלוריות) – 19 ש"ח
סלט ביצים (274 קלוריות) – 15 ש"ח
טופו-פטריות (199 קלוריות) – 22 ש"ח
בולגרית חצילים (217 קלוריות) – 19 ש"ח
עירקי (222 קלוריות) – 16 ש"ח
פורטבלו (154 קלוריות) – 19 ש"ח

+ אמריקנו עם חלב 1% שומן (0 קלוריות) – 11 ש"ח

10:00

קפוצ'ינו קטן מחלב 1% שומן או מחלב סויה (70 קלוריות) – 11 ש"ח

13:00

סלט בגודל בינוני לבחירה (ללא לחם, עם ויניגרט לייט או אסייתי)

ארומה (185 קלוריות) – 35 ש"ח
עוף (323 קלוריות) – 38 ש"ח
עוף תאילנדי (326 קלוריות) – 38 ש"ח
טונה (307 קלוריות) – 35 ש"ח
ירקות ישראלי (371 קלוריות) – 28 ש"ח
שורשים אסייתי (155 קלוריות) – 28 ש"ח

16:00
קפוצ'ינו קטן מחלב 1% שומן או מחלב סויה (70 קלוריות) – 11 ש"ח

19:00
סלט בגודל בינוני (ללא לחם, עם יחידה אחת של ויניגרט לייט או אסייתי)

או חצי כריך פורטבלו (19 ש"ח) וסלט שורשים בינוני (28 ש"ח)