"יש אצלי סתירה פנימית בין הרצון להיות הומלס ולהיות סופרמן"

גיל

28

סטטוס

בזוגיות

תעסוקה

רקדן וכוריאוגרף, חבר קבוצת קליפה מאז 2013

מאיפה אתה במקור ומתי הגעת לתל אביב?

"במקור אני מבאר שבע, הגעתי לתל אביב ב־2013 אחרי תקופה בברלין, שם עבדתי עם הכוריאוגרף ניר דה־וולף".

ספר על הדירה הראשונה שלך בעיר.

"דירת שותפים לצד שני חברים שהכרתי בעבודה בפסטיבל אבירים בירושלים (30.10-1.11). זה היה אירוע ענקי שנמשך ארבעה שבועות. בשבוע הראשון שיחקתי דמות של מצורע, אחר כך הייתי מוכר שיקויים ומלכה על קביים. אנחנו גרים יחד עד היום, עד לפני שנה אפילו באותה דירה ראשונה".

גם העבודה הבאה שלך תהיה בירושלים.

"נכון. אני משתתף באירוע מחול בשם 'מיפו עד אגריפס' בשוק מחנה יהודה, עם שותפתי ליצירה קזויו שיונוירי. יצרנו טייק אוף על העימות כמצב קבוע בירושלים ובישראל בכלל ולקחנו את זה לכיוון של היאבקות WWF. הראשונים שהחצים מופנים אליהם הם אנחנו, היוצרים עצמם, שאולי המסגרת ההפקתית שלנו לא בהכרח תואמת את הערכים שלנו – אפילו האירוע שבו העבודה מוצגת הרגיש לנו קצת לבן ויהודי מדי והיה לנו חשוב להתעמת עם זה. המנהל האמנותי, אלעד שכטר, תמך בהחלטה שלנו ונתן לנו חופש אמנותי מוחלט, לשמחתנו".

דרור ליברמן. צילום: איליה מלניקוב

איך הגעת למחול?

"ניסיתי להתקבל לחמישה בתי ספר לקרקס ולא הצלחתי אז חיפשתי כיוון דומה. חבר סיפר לי על בית ספר למחול בחיפה שלא עושים בו אודישנים וקפצתי על המציאה. התאהבתי בתחום בגלל החופש הגדול שיש בו – בתיאטרון ובקרקס יש מחויבות לטכניקה ויש דעות קדומות לגבי איך אמן אמור לפעול ומה הוא מסוגל לעשות. המחול הרבה יותר פתוח ורחב – פשוט גוף על כל המשמעויות שבו".

העיסוק שלך בתיאטרון, בקרקס ובתחומים אחרים מחלחל גם לעבודות המחול שלך?

"אני תמיד מתלבט אם להגדיר את עצמי רקדן וכוריאוגרף או אמן פרפורמנס רב תחומי. אני בוחר את הדיסציפלינה שלי בהתאם למה שמשרת הכי טוב כל עבודה. אני מעביר סיור בנווה שאנן שבו אני מתחפש לספיידרמן ומטפס על בניינים ופנסים. זו עבודה יותר קרקסית ולמדתי בשבילה טכניקות של פארקור. בעבודות אחרות אני מתחפש לכלה, זוחל מתחת לגדר תיל או מקריא פרקי יומן אוטוביוגרפיים. הקשר הכי חזק שלי למחול הוא הרגע שבו אני צריך להגיש בקשה לתקציב ונדרש להגדיר איזו אמנות אני עושה. אני אוהב ללמוד, להסתכן ולהתמקצע בטכניקות חדשות, ומבחינתי זה המקצוע שלי".

גם בעבודה הזאת אתה פועל במרחב הציבורי. מה כל כך מושך אותך בזה?

"הרבה מהעשייה שלי היא הנחה של הגוף האנושי, בפרט הגוף שלי, בסיטואציות שמציגות עד כמה הוא פגיע. זה מתחבר גם למשפט של עומר קריגר ששינה לגמרי את התפיסה שלי – 'המחול צריך לצאת מהקופסה השחורה'. בזמנו לקחתי את זה פשוטו כמשמעו".

מה מפחיד אותך?

"המחשבה שהקריירה לעולם לא תגיע לממדים בינלאומיים, שלא תגיע הפריצה".

מה החלום שלך?

"שהחיים והעשייה האמנותית יחיו בשלום זה לצד זה, או לחלופין – פנטזיה אנרכיסטית על חיים שאין בהם מפיקות, חוזים, מענקים וטלפונים מ־Time Out. יש אצלי סתירה פנימית בין הרצון להיות הומלס ולהיות סופרמן".