עכשיו זה מדעי: השיח האלים בחברה הישראלית יוצא מכלל שליטה

בשישי האחרון כתב יוסי שריד טור דעה בעיתון ״הארץ״ על אי התאמתה של מירי רגב לתפקיד שרת התרבות, גם לאור ראיון איתה ב״ישראל היום״, בו אמרה בגאון שמעולם קראה צ׳כוב, ביקרה בתיאטרון או התענגה על שיריו של ביאליק. עוד באותו היום הגיבה רגב לשריד בעמוד הפייסבוק שלה, וכתבה, בין היתר, כי ״בעם הזה יש מיליוני אזרחים שאינם קוראי 'הארץ', שאינם נמנים עם החוג האליטיסטי שמבקש יוסי שריד להנציח ולשמר.אותו חוג שמאומץ ומאמץ את המפלגות שמעטרות עצמן בתואר ציוני ופועלות במר"צ לפלג, ללעוג ולבוז לעם שלם״. הלייקים והתגובות לא איחרו לבוא, עם אמירות כמו ״מי הוא חושב שהוא, האשפה הזה?״, ״כל השמאלנים מרשים לעצמם לפתוח את הפה, אתם לא שווים יותר מנעליים״, ״לא צריך לשלוח את כל השמלאנים למחנה ריכוז, רק את הקיצוניים שבהם״ ו״מאז שהובסו בבחירות הם מפזרים את הארס שלהם לכל עבר. שימי קצוץ על העלובים הללו, גזענים נאלחים כלומניקים ולוזריםםםםםם״ (תגובה שזכתה ל-392 לייקים נכון לכתיבת שורות אלה). אם להתייחס לתגובות הנ״ל, אין מתאימה ממירי רגב לתפקיד שרת התרבות והספורט. כי הנה היא, התרבות הנוכחית שלנו, מרוחה בפרצוף. לא צ׳כוב, לא ביאליק, לא אום כולתום, ג׳ו עמר או עדי קיסר – לא אלה היצירות והיוצרים שמעצבים פה תרבות, עם, שפה; הכפיים שכחו מהם, והופנו לשיח אלים, מקולקל, שיח שבו יש צודק אחד, ומי שחושב אחרת – הופ, לאושוויץ.

זה לא חדש: התרבות הרעילה הזו הרימה את ראשה כבר בשלהי מלחמת צוק איתן, כשכל אמן, עיתונאי או אזרח בעל מקלדת שהעז להביע את דעותיו השונות מאלה של יואב ״הצל״ אליאסי זכו לקללות ולאיחולי מוות יצירתיים. בשם הדמוקרטיה, בשם השיח החדש. שיח שלא דורש לשון חדה אלא אצבעות מהירות ועצבניות, ששורפות את המקלדת ממילים שלא עברו פילטר. אם בעבר היינו יכולים לזרוק אחד על השני פיסות של רפש טקסטואלי מבלי להזדהות, הרי שהיום תמונת הפרופיל שלנו מתנוססת בגאון לצד התגובה, גם כשהיא נכתבת מחוץ לגבולות הרשת החברתית, ואיכשהו זה רק מדליק את הטוקבקיסט המודרני. השיח הזה הולך ומתלהט כל הזמן, גם בלי אירועים קיצוניים כמו שריפת התינוק הפלסטיני עלי דוואבשה. אבל כשזה קורה, הוא מרים את ראשו המכוער וחושף מציאות שלא בטוח תקבל חנינה ביום הכיפורים. את אותה מציאות קשה לנו לראות במלואה, שהרי אנחנו מקיפים את עצמנו ברשתות החברתיות באנשים שדומים לנו, ובמקרה הגרוע נעשה להם אנפרנד, אך אי אפשר להוריד מסף על הנתון הבא: 17 אלף ישראלים מוכנים לשרוף ילד. כך חשף ״דוח השנאה״, פרוייקט חדש ומטריד של ״קרן ברל כצנלסון״ שהושק באוגוסט האחרון אחרי עבודה של חודשים ארוכים עם חברת המחקר Vigo, במטרה להראות לנו איך אנחנו באמת נראים. ואנחנו לא נראים טוב.

״דו"ח השנאה נועד להציב מראה ולאמוד את מידת השיח האלים והגזעני בחברה״ מספרת ענת רוזיליו מ״קרן ברל כצנלסון״;״כשם שמודדים את מידת זיהום האוויר בה אנו חיים, כך דו"ח השנאה אומד את מידת זיהום השיח ואת ההשלכות על חיינו, השלכות שבאות לידי ביטוי בהדרה ובקיטוב חברתי, דה-לגיטימציה של קבוצות בחברה ואלימות.  הדו״ח מורכב מניטור בזמן אמת של אמירות, ביטויים ומילים הכוללות הסטה, גזענות, הדרה ואלימות ברשת, אנחנו מנטרים חצי מיליון שיחות בעברית בכל רגע נתון בפייסבוק, בטוויטר ובטוקבקים״. כך תוכלו למצוא באתר את המילים הרעות הפופולריות ברשת, שמתעדכנות מדי שעה (המילה מטומטם היא הגידוף הפופולרי ביותר ברשת עם ממוצע חודשי של 40,892 פעמים, כשאחריה מככבות המילים ״זונה״, ״בוגד״, ״חרא״ ו״זין״), לצד קטגוריית ״אין כבוד למגזר״, המציגה ארבע עוגות מפולחות שמסמנות את המגזרים שזוכים בהזמנה למסיבות השנאה הכי טובות במדינה.

״הפילוח למגזרים משתנה בהתאם לאירועים חדשותיים, או להתלהמויות של מובילי דעת קהל״ מוסיפה רוזיליו״; ״אבל אפשר לראות שכמעט תמיד מי שחוטף הכי הרבה יהיה המגזר הערבי. מתחילת חודש החגים, המגזר הערבי זכה ל-38 אחוז מכלל שיח השנאה ברשת, מבקשי המקלט ל-15 אחוז מכלל שיח השנאה, נתון שקפץ פי שתיים בחודש האחרון לאחר שבג"ץ הגביל את שהות מבקשי המקלט בחולות ולאחר משבר הפליטים באירופה. מתחילת החודש מופנה 10 אחוז משיח השנאה כלפי שמאלנים, 9 אחוזים כלפי להט”ב ו-8 אחוזים כלפי חרדים. שיח השנאה נגד ימנים עומד בממוצע על 4 אחוז, אז גם הם סובלים משיח השנאה, אבל פחות. אנו מנטרים גם את המגזרים האתיופים, הרוסים, המתנחלים, המזרחים והאשכנזים״.

הקטגוריה האחרונה באתר הדו״ח, ״כיכר השוק״, מתעדכנת אחת לחודש ומציגה את המקומות שבהם ניתן למצוא את מרבית השיח המתלהם והאלים: רשת הפייסבוק היא מוקד שיח השנאה הגדול ביותר נכון לחודש הנוכחי, כשהעמוד עם השיח האלים ביותר שייך ליואב אליאסי, שממשיך להצדיק את הכינוי ״הצל״. על אותו צל כבד מבקש הדו״ח לשפוך אור: ״אנו מאמינים שאחת הדרכים להתמודד עם זיהום השיח היא להציב מראה קבועה, כזו שתעודד אותנו לעשות את הצעד הראשון ולהפחית את מידת השימוש במילים פוגעניות והרסניות. המראה מופנית בעיקר כלפי מובילי דעת קהל שבכוחם התקשורתי משלהבים ציבור גדול ומעודדים התבטאויות גזענית כלפי אוכלוסיות שונות. אנו מבקשים למצוא את מחוללי השינוי בקרב מובילי דעת קהל ולהניע אותם לקחת אחריות״.

יואב "הצל" אליאסי בהפגנה בתל אביב (צילום: בן קלמר)

אבל האם יש סיכוי למשב רוח רענן שיפזר את הצל שאופף את השיח העכשווי בתרבות הישראלית? אם להתייחס לנתוני הדו״ח, מדובר בעשן סמיך: רק בחודש אוגוסט האחרון היו 234,542 התבטאויות נאצה, קללות, התבטאויות גזעניות והסתה, מתוכם 7154 היו קריאה ישירה לאלימות פיזית – להרוג, לרצוח, לאנוס, לשרוף.

אין ספק, בחברה שידיה קלות על המקלדת, לא די בצום בן יום אחד, בכיפה על הראש ובתפילות של סליחה. לא די בתמונת קאבר חדשה לחדשי תשרי של תפוח בדבש, ובטח לא בסטטוסים היבשים של ״סליחה אם פגעתי״. אם לא נתחיל להעיף את התפוחים הרקובים מהסלסלה, אנו עתידים לגלות שאנו בפתחה של שנה רעה מאוד. כזו שתהפוך את התוהו ובוהו שתיאר ביאליק ב״על השחיטה״ למציאות העכשווית של כולנו. גם של אלה שמעולם לא טרחו לקרוא אותו.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.