קצת כאב עוד לא הרג אף אחד: 5 ענפי ספורט מועדים לפורענות

מפרקיו השבריריים של גוף האדם בן זמננו נועדו להתרווח על ספה בעת בינג' של "חוק וסדר", ומסיבות לא ברורות בני האדם מתעקשים לאתגר אותו בפעילות גופנית מאומצת. ד"ר דוד מורגנשטיין ממכון וינגייט אמנם עומד על כך שפעילות גופנית הנעשית בתנאים נכונים מועילה לגופנו, אך מתריע מפני פעילות רשלנית שעלולה לפצוע אותנו, ובמקרים נדירים להביא גם לדום לב. "ככלל ניתן לחלק את פציעות הספורט לפציעות שכיחות הנגרמות מעומס יתר ולפציעות חריפות ש'מצטלמות יפה' אך נחשבות לנדירות יותר. ענפי הספורט שבהם הכי שכיח למצוא פציעות הם הענפים של משחקי הכדור, בראשם כדורסל. הספרינטים ביציאות הפתע, שינויי הכיוון והלחץ שנוצר על הגפיים התחתונות הם הגורמים הבעייתיים ביותר. ספורטאי צריך להיות מוכן לקראת הפעילות הגופנית מבחינת סבולת לב ריאה, כוח שרירי וגמישות מפרקית. זה דורש משמעת עצמית וקבוצתית".

כדורסל

אופי המשטח, יציאות הפתע והמגע עם שחקנים אחרים באזור הבקבוק הופך את הכדורסל לענף שבו הכי שכיח להיפצע. "אם לא נקעת את הקרסול, אתה לא כדורסלן אמיתי", מתבדח מורגנשטיין. פגיעות ברכיים ומתיחות שרירים נפוצות גם הן בענף, וזה עוד בלי להזכיר את שיגעון הגדלות שבו נדבקים כל אלה שזכו לחמם פעם את הספסל של מכבי תל אביב.

כדורגל

גם הכדורגלנים מתדפקים על דלתות האורתופדים בהמוניהם, ומסיבות דומות למדי. יציאה לספרינט ללא גמישות מפרקית טובה דיה גורמת לנקעים בקרסול, ועומס יתר על הגפיים התחתונות, שהן שם המשחק בכדורגל, מביא לפגיעות ברכיים וסחוס.

טניס

נוסף על צרות הגפיים התחתונות והצורך לשחק עם כובע ומשקפי שמש ספורטיביות שיצאו מהאופנה ב־2002, הטניסאים מסתכנים גם בפגיעות כתפיים ושורש כף היד. מריה שראפובה תספר לכם שפציעה אחת בכתף עשויה לפגוע בחבטת ההגשה לעולמי עד.

ג'ודו

עמוד השדרה הוא בסך הכל חבר נאמן: יש לו גמישות ויכולת לנוע, אך השרירים בבטן התחתונה ובגב נדרשים לייצב אותו ביתר שאת. לפיכך ענפים שדורשים גמישות בשרירי הגב (TRX, התעמלות קרקע ובראשם ג'ודו שבו נדרשים להפוך את המתמודד כנגד התנגדות משמעותית מצדו) יכולים לגרום לשברי מאמץ בחוליות, ובקרב אנשים מעל גיל 35 אפילו לפריצות דיסק.

ריצה

הפעלת הלחץ על הגפיים התחתונות באה לידי ביטוי גם בריצה, והעומסים מתגלים בעיקר בריצות ממושכות. ריצה מאומצת יתר על המידה יכולה לגרום לדלקות גידים במקרה הטוב, ובמקרה הרע, בעיקר בקבוצת הסיכון של גילי 40־60, ריצות לא מבוקרות יכולות להסתיים גם במוות פתאומי. "הרבה אנשים נכנסים לריצות מרתון על תקן אתגר אישי ולא לוקחים בחשבון שריצה של 42 ק"מ מצריכה הכנה הדרגתית של חצי שנה לפחות", מסכם מורגנשטיין.

עוד בנושא: יובל אביבי מסביר למה הכאב בספורט הוא העניין האמיתי