איימן מאומן: מאמין ברשימה המשותפת, מצביע למחנה הציוני

מלבד הוויכוח בין פרגמטיזם לאידיאולוגיה יש פה עניין נוסף: דיבורים יוצרים מציאות, ורוחות הציבור משפיעות על הפוליטיקאים

איימן עודה
איימן עודה
11 במרץ 2015

שנים בתור אוהד הפועל ירושלים הכשירו אותי לבחירות האלה. הקבוצה שלי אינה הלוזרית ביותר ובטח שלא הכי ענייה, אבל אין עוד מועדון ישראלי שגרם לאוהדיו להאמין פעמים רבות כל כך שיש מצב לאליפות – רק כדי שזה יתפוצץ להם שוב בפנים. אני סאקר של ציפיות ותרחישי עתיד ורודים. הפוזיציה הזו אולי נחשבת חתרנית בכדורסל, אבל בבחירות האלה הפכה אותי האופטימיות לקשישה שמטיפה לפרגמטיזם. אני מסתובב בין ויכוחי פייסבוק לשיחות ברזייה וטוען שיש מצב שתקום ממשלת מרכז־שמאל.

לא תמיד הייתי אופטימי בענייני פוליטיקה, אבל המחאה החברתית שינתה אותי. התחלתי אותה בחמיצוּת, מתוסכל מכך שעד שאלפים יוצאים לרחוב הם מתלוננים על מחירי הדירות ולא על הכיבוש, שבעיניי היה ועודנו אם כל חטאת. אבל אז קלטתי את העוצמה של האירוע – המון אנשים בגילי שמפגינים יחד – והיא המיסה את ההתנגדות הרציונלית. ראיתי לצדי הרבה פרצופים שמחשיבים עצמם שמאל, רדיקלי אפילו, ועדיין זרמו עם המחאה כי הייתה בה אנרגיה חזקה מדי בשביל לעמוד מהצד ולצקצק.

המומנטום של המחנה הציוני בבחירות האלה נצבר אף שמובילי דעת הקהל בשמאל מקפידים לטעון שאין סיכוי למהפך, שבוז'י יישב בממשלה עם ביבי ושהכל אחיזת עיניים. אני משוכנע שבתור חבר במחנה האנדרדוג הפוליטי אין לי את הלוקסוס להיות בררן ולכן אצביע למחנה הציוני אף שאני מסכים עם האידיאולוגיה שלהם באופן חלקי בלבד, אבל מלבד הוויכוח בין פרגמטיזם לאידיאולוגיה יש פה עניין נוסף: דיבורים יוצרים מציאות, ורוחות הציבור משפיעות על הפוליטיקאים.

[interaction id="550052d47fdf079b4ee6534a"]

 

נמאס לי להיות הגיוני ומחושב ולנמק טיעונים בלינקים. לא בא לי יותר לכתוב על פוליטיקה באופן הגותי. זו הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי מהצבא שיש מצב להחליף ממשלה ימנית שמרנית בממשלה סבירה יותר שבראשה אדם שדוגל בשינוי, ונראה לי מטורף לוותר על זה רק כי הרצוג יצא נקניק מול חנין זועבי. השמאלני האופטימי ביותר בנמצא, איימן עודה, מסכים איתי.

אנחנו שנינו מאותה הברזייה.