איך עוברים צער כזה?

"אני כלכך פוחד/
עוד לא התנסיתי בצער כזה/
איך עוברים אותו?"
שואל דמות האב במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין.

אם לא נולדתם שרוטים, אוהדי כדורגל, הטקסט הזה ייראה לכם לא מובן. אידיוטי, טיפשתי, ילדותי. אם נולדתם אוהדי כדורגל, אבל רצה הגורל ובחרתם בצד השני של הכביש, כמו אלה ששמחו אתמול בכיכר רבין, הטקסט הזה כבר יהיה עונג צרוף. ככל שנכתב בשיניים נוקשות וברעד – כך תהיה שמחתכם גדולה עוד יותר.

ב-12 במאי 2000, אתמול לפני 17 שנה, זכתה הפועל תל אביב בדאבל היסטורי, ההישג הכי יוקרתי בעולם הכדורגל הישראלי; אליפות המדינה וגביע המדינה באותה העונה. בשיר האליפות שכתב לכבוד המאורע, ציין אריק אינשטיין את התאריך שבו "הצבע האדום הוא הכי עמוק". אתמול, 13 במאי 2017, הכל התהפך. האדום העמוק התחלף לו באדום הטרנדי של הפועל באר שבע. האדום העמוק ההוא שלנו ירד לליגה השנייה.

כאדם חרדתי, מיום הולדתי אני חרד. אתמול לפני המשחק בוודאי שהייתי חרד. הייתי בטוח שהשבת הזאת תיגמר רע. ידעתי שהפועל תרד ליגה, ידעתי שבשנייה שייגמר המשחק אבכה ואשכח את כל מה שאמרתי לעצמי במשך השבוע – שיהיה סוף רע, אבל שצריך לדעת להתמודד איתו. ואכן, המשחק נגמר כמו שחשבתי, והפסדנו, ואכן, כמו שידעתי מראש – שכחתי את מה שאמרתי לעצמי. בעטתי חזק וקיבלתי מכה ברגל שממילא שזורה פלטינות. התקשרתי לאבא שלי, ממרר בבכי כמו גבר שאיבד את עצמו לדעת בגלל אהובה שזרקה אותו. "אבא, אבא", זעקתי והשתתקתי. "עידן שלי", הוא אמר לי. "זה כואב". המשכתי לשתוק ולא הצלחתי לדבר.

"הצבע האדום הוא הכי עמוק" (צילום: אלן שרייבר)

אחי הקטן, שבאשמתי ובאשמת אבא שלי בחר בצבע הלא נכון, כנראה, מירר גם הוא בבכי דקות ארוכות, ופחד ללכת לבית הספר. כילד שנולד בתל אביב, לאהוד את הפועל בילדות זו לא החוויה המרנינה ביותר. אני זוכר את זה ביסודי, אני זוכר את זה בתיכון וזה מכה גם עכשיו. אבל אין ברירה. "תלבש אדום, יהלי. תרים את הראש", אמרתי לאחי הבוקר. "ברור. מה נראה לך?" הוא ענה ושלח תמונה של חולצת הבית ספר שעליו בצבע אדום.

כשקמתי, לבשתי גם אני את החולצה האדומה שלי, בעוד שזוגתי ישנה עדיין במיטה. באתרי הספורט ראיתי תמונות של חבורת האלמונים העלובים המכנים עצמם "שחקני כדורגל", ושממלאים בימים טרופים אלה את שורות קבוצתי האהובה, לובשים את חולצתה היקרה לי מכל, שרועים על כר הדשא כשראשיהם בידיהם. ספק בוכים, ספק אדישים, ספק חושבים על איפה הם יאכלו סושי בסוף המשחק עם בנות הזוג שלהן. ראיתי תמונות של אוהדים ביציע. את רובם אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי. עם רובם עברתי את הרגעים היפים ביותר של הילדות שלי ושל ההתבגרות שלי, רגעים שהם חלק בלתי נפרד ממי שאני היום. שוב החלו הדמעות לזלוג. רצתי לקנות לבת הזוג חלב סויה, נישקתי אותה על הראש וברחתי. לא צעקתי ולא בעטתי הפעם. לא רציתי שתתעורר. היא סבלה אתמול מספיק.

"ממרר בבכי כמו גבר שאיבד עצמו לדעת בגלל אהובה שעזבה אותו" (צילום: אלן שרייבר)

אסופת הציטטות המרשימה שיש לי בראש לא מסוגלת להתאפס על עצמה ולחבר שלושה משפטים שאולי יסכמו את מה שאני לא מצליח להגיד. אגנוב מאסף שלונסקי, שבימים טובים יותר כתב בטור האליפות בעיתון מעריב, את מה שגם הוא לא הצליח להגיד, אז בתורו גנב מיוסי בנאי, מי שתמיד ידע לתאר אהבות מוזרות מסוג זה. אהבות שאין להן הסבר, איזון או גבול. "היו יפים, כל כך יפים היו כל סיפורי/ אבל את זה הסיפור הכי יפה של חיי".

אז תגידי לי את, הפועל, מה יהיה עכשיו עם הסיפור של חיי?