בשביל מה צריך אף?

1.

כלומר, ברור, כדי להריח. אבל מה עושים עם ריחות?
הם נשכחים מהר, אבל אף פעם לא באמת. הם מסוגלים לשלוף זכרונות נסתרים – אבל נסו להעלות ריח בדמיונכם, כשאתם צריכים אותו.
כישלון מוחלט.

2.

לפריז בסתיו יש ריח של עלים מרקיבים, ורוח קרה, ומדי פעם משב חם של מאפה טרי, מאינספור המאפיות.

למנהטן יש ריח של אלף עמים וגזעים שמתערבבים בתנועה, ופיח, וריח האוקיינוס שמגיע לכל מקום. לרומא יש ריח של בניינים ישנים ואפטרשייב ואדי דלק שמשאירות אחריהן הווספות שטוחנות את העיר יום ולילה.

אין לי מושג איזה ריח יש לתל אביב. זה הריח שלי, ואדם אינו יכול לזהות את הריח של עצמו.

3.

ריחה המתקתק של רחלי, השכנה הסקסית והאהבלה שגרה במורד הרחוב, ושבילדותי שנאתי כי העירה בי שני רגשות סותרים: תשוקה בגלל הסקסיות, מבוכה בגלל האהבליות. פעם אחת הזמינה אותי לסרט – ״פסיכו״ של היצ׳קוק – ורגע לפני שהווילון הכי מפורסם בתולדות הקולנוע הוסט והרצח התבצע, קמה ממקומה והכריזה בקול שלא נעלם מצופה אחד באולם: ״רחלי הולכת לעשות פישי!״ – רגע של טיפשות כה גאונית, שבבת אחת חוסלה האירוטיקה, ועימה גם המבוכה. אך הדבר המדהים ביותר היה ריחה: הוא השתנה, בשבילי. מאותו יום היא הריחה לי כמו סוכריות שנשכחו בארון, ותו לא. אותה מתקתקות לא היתה דוחה יותר – אלא נשאה איתה מין נעימות רחוקה, כמעט בלתי מורגשת, כמעט מבקשת להישכח בו ברגע שהיא מגיעה.

4.

כשסופרים מתארים ריחות, הם נוטים להישען על מטאפורות: ״ריח של פחד״; ״ריח של ניצחון״; ״ריח של תקווה מהולה בחשש״, וכו׳. אבל כל אלה אינם ריחות. הם תיאורי רגשות, עם המילים ״ריח של״ לפניהם.

5.

״ריח גברי חזק יותר, מורגש יותר, שונה יותר מגבר לגבר, מאשר ריחן של נשים. בניחוחם של גברים צעירים יש משהו מאיתני הטבע, כמו אש, או סופה, וים מלוח. הוא נותן לי תחושה של אושר פיזי״ (הלן קלר)

6.

ריח הוא כמו גלולת זיכרון, שבכל רגע נתון אפשר לקחת אותה, ולהינשא מיד למקום אחר; אבל שאין שום טעם לקחת אותה, חוץ מטעמה הרקוב של הנוסטלגיה.

7.

״נדמה לי שאני מריחה את צחנת הפייסנות באוויר״ (מרגרט תאצ׳ר)

8.

ריח הסוודר שנתתי לה ללבוש, לילה סוער וגשום אחד, כאשר פגשתי אותה במקרה ליד ביתי והיא רטובה לחלוטין, והצעתי לה לעלות אלי ושמנו את בגדיה במייבש ובינתיים נתתי לה סוודר משלי, ובמשך שלוש שעות הוא חבק את עירומה בעוד בגדיה מתייבשים ובעוד אנחנו מדברים, ואז המייבש עשה את שלו והיא פשטה את הסוודר וחזרה לבגדיה שלה ואמרה לי שלום וסגרה את הדלת מאחוריה, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, ובמשך חצי שנה אחר כך השארתי את הסוודר הזה כמו שהוא, במדף משלו בארון, כדי ששום דבר לא יתערבב בריחה שנשאר ספוג בו, ובאותה חצי שנה הייתי מוציא ומסניף אותו מדי פעם, ואי אפשר אפילו לתאר מה היה קורה לי במוח שנייה אחרי ההסנפה הזו: בעיטה שהעיפה אותי בבת אחת אל יקום אלטרנטיבי שבו עדיין היתה כאן איתי, יקום שבו אני לא אחד שמריח סוודרים, אלא אחד שאוהב ונאהב, טראגי כמו מרלון ברנדו וחד כמו על קוק משובח ודתי כמו גרהם גרין. קראתי אז הרבה גרהם גרין.

וכל זה רק בגלל הריח. שהלך והתפוגג. ובסוף לא יכולתי אפילו לדמיין שאני מריח משהו, וידעתי שזה אבד לנצח.