בשם השם

היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
25 במרץ 2015

"קוראים לך עוזי?!" שאל עוזי המרוקאי בתדהמה, בפעם הראשונה שראה אותי, כי לפתע לא רק שהיה עוד עוזי בעולם, הוא גם היה אשכנזי, מה שגרם לו לסדק בתפיסת המציאות. "על שם מי?"
"על שם ממציא הרובה עוזי," שיקרתי.
אבל הוא לא הרפה: "למה, איך קוראים לו?"
"למי?"
"לממציא הרובה עוזי."
הבטתי בו. הוא היה רציני. אמרתי: "קוראים לו עוזי."
"וואלה!" אמר בהפתעה. "אשכנזי או מרוקאי?"
"לא ידוע," שיקרתי שוב, "לא ידוע."

זה היה מזמן. היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור. בסוף גם עוזי לא חזר. הוא גדל באחד מאותם מושבים קטנים עם אוכלוסיה כה הומוגנית, שהיה מסוגל לעבור מעברית למרוקאית בלי לשים לב, אבל מכיוון שהייתי מאותו שבט מובחר של עוזים, מיד לקח אותי תחת חסותו:

הוא לימד אותי איך להתחמק מהרס"ר מואיז ("תשאל אותו איך הוא עושה שהסמל בכומתה שלו תמיד עומד ישר, והוא יסלח לך על הכל"); והוא לימד אותי את סודות המין האוראלי ("כוס זה לא ארטיק," זעק, "חברה שלך תעזוב אותך!" וצדק, היא אכן יצאה מחיי, אבל לא בגלל שעזבה אותי אלא כי מעולם לא היתה שלי –

אתמול נתקלתי בשמה על גבי מדבקה מודפסת ירוקה לבחינות הבגרות של קיץ 82', שגנבתי משולחנה אחרי הבגרות האחרונה, כשכבר ידעתי שאולי לא אראה אותה יותר, מדבקה שנשארה אצלי עד היום, דבוקה לכריכת ספר של המינגווי שלקחתי איתי לצבא לכל מקום כמו קמע, להזכיר לעצמי בלילות הקשים מי אני ובשביל מה שווה לחיות);

והוא ניסה ללמד אותי להניח תפילין אבל לזה סירבתי, עד אותו לילה שבו הכריז שהוא עובר לתותחנים, כי כל החברים שלו שם נהרגים בלבנון וזה אוכל אותו, והזדעזעתי ואמרתי שאני מוכן להניח תפילין אם הוא יוותר על הרעיון הנורא הזה, והוא כמעט התפתה, אבל בסוף אמר, אם אתה צריך להניח תפילין כבר תניח בעצמך,

אלא שאז ראיתי אצלו במדף משהו שלא ראיתי קודם מעולם – ספר. "פיתוחי חותם" לר' יעקב אבוחצירא, פירושים קבליים על התורה. אמרתי לו, טוב, בוא נלמד משהו, והוא אמר, לא, זה לא בשביל ללמוד, והסביר לי שהספר שם רק בתור קמע, ואמרתי לו, תקשיב פעם אחת לאשכנזי, אין דבר כזה "ספר שאי אפשר ללמוד", ופתחנו את הספר, אני בעניין והוא בחיל ורעדה,

וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט קבלי, אבל בגלל תשוקתי המטופשת להבין דברים, פיתחתי יכולת להסביר הכל, גם אם בעזרת קפיצות הגיון מהסוג שהפכו את קרקס מדראנו לבלתי ניתן לביטוח – אז בסופו של דבר הדבקתי את עוזי בחדוות ההבנה-„לכאורה, שהיא לא פחות משכרת מהבנה אמיתית, וכשהגיע הבוקר הוא שאל אם נוכל ללמוד עוד פעם ואמרתי בטח, אם תוותר על השטות הזאת של לבנון, והוא אמר לא, לא, אני חייב, אבל בסוף ויתר ונשאר בסוללה והמשכנו ללמוד, והוא לא עלה ללבנון חוץ מפעם אחת, שבה נהרג בתאונת דרכים ליד ג'זין,

ואני זוכר, בשבעה, את הבית שלו מלא בתמונות ומגילות קלף וחמסות עם תמונתו של הבבא סאלי, נכדו של ר' יעקב אבוחצירא שאת ספרו למדנו, הספר שנשאר אצלי בקיטבג, ויום אחד גיליתי אותו שם,

דחוק ליד הספר של המינגווי עם המדבקה של אהובתי שמעולם לא אהבה אותי באמת, חלום חלמתי, אבל הרי רק מחלומות על אהבה לומדים בסופו של דבר לאהוב, ואני זוכר שראיתי את שני הספרים, זה לצד זה, וחשבתי: מוזר, אני מעדיף למות עם עוזי מאשר לחיות עם המינגווי, הסופר שאני חייב לו הכל. הכל.

וזה גם מה שחשבתי בשבוע שעבר, כאשר מכל רחבי עירי האהובה נשמעו זעקות היאוש, על נצחון הפחד והגזענות על השכל הישר, על טיפשותם של אנשים שמצביעים שוב ושוב בשביל אלה שדופקים אותם,

וחשבתי שרק מי שיודע אהבת ישראל מהי, מי שמרגיש אותה בעצמות, יכול לא רק לדבר – אלא אפילו להוכיח. אבל מי שמדבר בלי אהבה, שום הגיון לא יעזור לו.