החיים עצמם, שלב ההפקה

1.
"לא מפרקים בית בגלל זונה בת זונה."
(שתיקה)
(שתיקה)
(שתיקה. ואז:)
"מצד שני, לא נשארים בגלל דירה."

(מהדברים שאנשים אומרים לידי בטלפון, כי הם חושבים שמי שחובש אוזניות ענקיות, בהכרח גם מקשיב למוזיקה בקול רם. ויש המשך:)

2.
הדוברת היתה בת 30 , בערך. לבושה בחליפה של זארה, ולצידה תיק צד אדום קטן, ממנו שלפה כל חמש דקות חפיסת קנט לייט, הדליקה סיגריה, והחזירה את החפיסה לתיק. חברתה, בטלפון, טחנה לה את האוזן. "טוב, תקשיבי לי מה את עושה," אמרה לבסוף לחברתה. "את לוקחת מונית ברגע זה, ונוסעת אלי. את לא חוזרת הביתה מאמי! תני לי שעה, אני מארגנת לך חברת הובלה של רוסים שיארזו את כל הדברים שלו, וישימו אותם באחסנה. הם גם יחליפו לך מנעול בדלת. וכשהוא יחזור הביתה – אין שם כלום יותר שלו, כלום! אנחנו מתקשרות אליו,
אומרות לו איפה הדברים שלו באחסנה, ושלא יעיז יותר להגיע הביתה. זה לא הבית שלו יותר! ומחר בבוקר את באה איתי לעורך דין."

(שתיקה)
(שתיקה)
(שתיקה, ואז:)
אל תדאגי, הוא עורך דין תנין! (מן הסתם התכוונה לכריש, אבל זה לא הזמן להיות אבשלום קור)

3.
אבל אז החברה שלה, בטלפון, התחילה לבכות. ולבכות. ולבכות. זה נמשך כל כל הרבה זמן שהבחורה הרשתה לעצמה להניח את הטלפון על השולחן, לשלוף שוב את הקנט לייט מהתיק האדום, להדליק סיגריה, להחזיר את החפיסה לתיק, להרים חזרה את הטלפון, ולומר: "אם זה ככה אז תקשיבי, אני אגיד לך מה לעשות: אל תגידי לו אף מלה. אבל תלכו לטיפול זוגי. אני כבר מחר קובעת לך תור אצל מטפל הכי הכי בסדר שיש."
(שתיקה.)
(שתיקה.)
(שתיקה. ואז:)
"בשביל זה צריך בלש פרטי. יש לי מישהו בול בשבילך. הוא גם עושה פריצות לאייפון, הוא מצוין. מה? מבררת לך, רגע." היא הרחיקה את הטלפון מאוזנה, הקלידה בו משהו, חיכתה עשר
שניות. ואז חזרה לחברתה הממתינה: "גם לאנדרואיד, כן."

4.
איך היא נהייתה כזאת, שאלתי את עצמי. מוכנה לכל מצב, שולפת בכל רגע את הפתרון המושלם, בין אם הוא רגשי, משפטי, או חברת הובלות? ומיד עניתי לעצמי: החיים עשו אותה כזאת, אידיוט. כמו שאמר וואלאס שון, המחזאי הנפלא: "מזהירים אותך שהחיים קצרים. לא מזהירים אותך שהם חוזרים על עצמם." ומכיוון שהם חוזרים על עצמם, אתה נהיה מוכן. ואני לא רוצה לחשוב אפילו מה חזר על עצמו בחייה שלה, שכך הכין אותה לכל מצב נתון.

אבל כמה מוזר, חשבתי, שבכל השיחה הזאת היא כמעט ולא הביעה רגש. רק יעילות. אולי היא פשוט כזו – כמו שצריך אופי מסוים כדי להיות רופא מנתח, ואם אתה אדם רגיש אתה לא הולך לעבוד בלחתוך אנשים. אז אולי אלה לא החיים, אלא ככה היא: לא מתרגשת, אבל עוזרת לאלה שכן (וכבר הייתי סגור על התשובה הזו, כאשר:)

5.
היא קמה, שילמה, ונכנסה למכונית שלה. אבל לא נסעה, ישבה שם קפואה, עשר דקות בערך. הביטה קדימה בשמשה, בגו זקוף, לא זזה. אנשים ציפצפו לה כי חשבו שהיא יוצאת מהחניה והיא התעלמה, ואז, לפתע, התחילה לדפוק בזעם על ההגה. דפקה עליו במשך דקה כמעט, בכוח, בזעם. ואז נרגעה. ולקחה נשימה, והתניעה. ובעדינות שכולה שליטה עצמית יצאה מהחניה, ונעלמה.