הישראלים לא מודעים למצב המוזר של “ערביי מזרח ירושלים"

כבר שנים שמוכרים לנו את התדמית של ירושלים החדשה – זאת שעוקפת את תל אביב בסיבוב, ולא רק בגלל האוויר הצח. עם רכבת קלה, מרתון, פורמולה 1 ומרכז העיר שנראה כמו גלויה מצוירת, ירושלים שכחה מהצרות הפוליטיות. הבלוף הזה כל כך שכנע, שהחילונים בירושלים התאחדו עם הדתיים הלאומיים והצביעו לניר ברקת, אף שהפירומן הזה שולח כבר שנים יהודים להתנחל בשכונות הערביות במזרח העיר ומקדם תוכניות גרנדיוזיות לפארקים לאומיים ולאתרי תיירות על הראש של הפלסטינים.

לא עזרו כל האזהרות על הייאוש במזרח העיר, על האפליה ועל המצוקה. שום דבר לא עומד בפני מכבש התעמולה על “בירתנו המאוחדת לנצח". הימין הישראלי חי הרי במציאות מדומיינת, ובזמן האחרון הוא מצליח להכתיב אותה ליתר הציבור. בתקשורת הישראלית כבר אין מקום בשם שייח ג'ראח, יש את שכונת “שמעון הצדיק", ואין סילוואן, יש “עיר דוד". בזמן שאכלנו במחנה יהודה וראינו רטרוספקטיבות בסינמטק, ירושלים הפכה לגרסה מסבירת הפנים של היישוב היהודי בחברון. והפלסטינים? הם צריכים לקבל בהכנעה את תפקידם כתפאורה בדיסנילנד הציוני.

אני תוהה כמה ישראלים בכלל מודעים למצב המוזר של “ערביי מזרח ירושלים" – אלו שסופחו לישראל בעל כורחם אחרי מלחמת ששת הימים, אבל לא קיבלו זכויות שוות, לא מצביעים לכנסת ובטח לא נהנים מההשקעה העצומה של מדינת ישראל בבירה המבאסת שלה. ירושלים, עוד יותר מהגדה המערבית, היא עיר של אפרטהייד. בניגוד לגדה מדובר בשטח מדינת ישראל, שהחוק הישראלי הוחל עליו, ובכל זאת גרות בו שתי אוכלוסיות – לאחת יש את כל הזכויות החוקיות ואליה מופנים כל המשאבים, ולשנייה אין כלום. שיגידו תודה, בסוריה כבר היו יודעים לטפל בהם.

מיני האינתיפאדה שהתפרצה בירושלים היא הדבר הכי פחות מפתיע בעולם. הפלסטינים כבר הבינו שמכל התהליך המדיני ומדיבורי השלום לא יצא להם כלום חוץ מעוד הפקעות בתים, הריסות, גירוש והתנחלויות. ישראל, כתב פעם פלסטיני אחד, מנהלת משא ומתן על פיצה בזמן שהיא אוכלת אותה. כמו בעזה ובגדה המערבית, האנשים במזרח ירושלים מתחלקים לשניים: אלה שהתייאשו והרימו ידיים, ואלו שהתייאשו עוד יותר, וכבר לא אכפת להם להיעצר או להיפצע או אפילו למות. מתי נציע לפלסטינים משהו חוץ מייאוש?

אני שמח שבתי הספר מתל אביב ביטלו את הטיולים בירושלים “בגלל המצב". הלוואי שהיו מבטלים אותם תמיד. אין שום דבר לחגוג או להתפעל ממנו בעיר ששליש מתושביה הם נתינים חסרי זכויות. השיעור ההיסטורי היחיד שאפשר ללמוד כיום בירושלים הוא על כך שלא ניתן להחזיק עם בכוח תחת כיבוש. בחודשים האחרונים הגישה המשטרה מאות כתבי אישום נגד תושבי מזרח העיר, וההפגנות ממשיכות. בטלוויזיות בעולם חוזרים לראות את ירושלים כמו שהיא באמת: בירתו של הכיבוש. העם דורש יד קשה, כי המטבע היחיד שאנחנו מבינים הוא כוח. “המצב" לא ישתפר. לא בירושלים ולא בתל אביב.