הכי טוב בשביס

האשה ישבה בקפה הכשר־למהדרין לבדה בשולחן, וחיכתה. בינתיים היא סידרה: את השביס שעל ראשה, שהיה גדול כמו חלת דבש ענקית; את בגדיה, שהיו צנועים אך מחמיאים; את האיפור; והייתי בטוח שהיא מתקינה עצמה לצורך פגישה עם חתן מיועד –

זה מקום כזה, שבו לא פעם מתקיימות פגישות בין כלות וחתנים בפוטנציה, בדרך כלל מהאזור החרדי/מזרחי־לייט, לרוב בהשגחת המשפחה בשולחן ליד, עניין די מדכא – יותר כמו ראיון עבודה מאשר דייט: כמה ילדים את רוצה? ("כמה שיותר!"), יש לָך מקצוע? ("אני מורה"), מי הפייטן האהוב עלייך? ("משה חבושה, ואתה?" "גם משה חבושה! איזו מקריות!"). אך מה רבה היתה הפתעתי כאשר לא דובים ולא יער, לא גבר ולא אבר – ארבע נשים באו לפגוש אותה,

כולן חוזרות בתשובה, כולן עממיות יותר מאליקו באמצע שידור חי מאוניית הימורים של מנו ספנות, ולכולן משתרבבת מילה אחת שוב ושוב לתוך דבריהן: רבֵּנו, רבֵּנו, רבֵּנו, רבֵּנ – טוב, אולי הבנתם לאן זה מוביל:

לאומן, כמובן, לקבר ר' נחמן מברסלב. והאשה עם השביס הענק היא מנהיגתן הבלתי מעורערת, מסתבר, ולא סתם התקינה וייפתה את עצמה לפני הפגישה, כי אכן זהו סוג של זיווג: היא הכי גבר בשולחן הזה, כרגע. אליה נשואות פניהן בתקווה שתוביל אותן לגאולה, ואם לא לגאולה אז לשידוך, ואם לא לשידוך אז לפחות לאחווה נשית. רק שאז – אני לא ממציא את זה – היא מתחילה להסביר להן איך מבריחים סמים בתוך השביס.

שככה יהיה לי טוב.
בבית קפה הומה, בקול צלול ורם, עשרים סנטימטר מהשולחן שלי. אז או שהיא מאלה שפשוט לא מסוגלים לדבר בשקט, או שנראיתי לה חייזר – גם לובש מעיל בלשים ארוך, גם קורא ספר באנגלית וגם שותה יין – אבל מה שלא תהיה הסיבה, היא אפילו לא מנמיכה את קולה כאשר היא מסבירה להן: "הגויים בשדה תעופה, אף פעם לא בודקים בשביס. זה קדוש אצלם כמו אצלנו, הם מכבדים אשה בשביס!"
"וואלה," מתרשמות הבנות.
"או שהם סתם לא חושבים על זה כי הם גויים דפוקים," אומרת מנהיגתן וכולן פורצות בצחוק.

ורק אחת מהרהרת בביישנות: "אבל זה לא נגד התורה, סמים וזה?"
"מה פתאום?!" אומרת בעלת השביס, "להפך. את מביאה את זה לבחורים באומן, הם מה זה באורות מזה."
"זה נכון," מאשרת אחרת.
"וגם," מוסיפה מנהיגתן, "ככה את מרוויחה את הכסף לנסוע לציון של רבנו – יותר מצווה מזה?"
אך ההיא עדיין נעה באי נוחות בכסאה: "זה לא מסוכן?"
"די נו פחדנית," אומרת בעלת השביס וצוחקת. "אלף פעם עשיתי את זה, מה את דואגת."
"זה כלא רוסי. את יודעת מה זה כלא רוסי?"
"אז אין בעיה," אומרת הבוסית. "מה – שאת – רוצה."

ומאותו רגע היא פשוט מפסיקה להתייחס אליה: לא מנסה לשכנע, לא מאיימת, פשוט מתעלמת ממנה בקור, בעודה מצחקקת עם שתי האחרות. ולא עוברות עשר דקות עד שהמתנגדת נשברת: "טוב, בסדר, אני אנסה פעם אחת ונראה אם זה לא מפחיד."
ומיד חוזרת הבוסית לחבק אותה, ומוסיפה: "כל נסיעה יש לי בנות שמעבירות. לא קרה אף פעם כלום, ולא יקרה."
וזו שלידה אומרת: "מה, זה הגנה מרבנו."

ומנהיגתן מהנהנת אבל לא חוזרת על כך בקול. כנראה עד כאן היא מסוגלת לשקר, ולא מעבר לזה. לכל אחד יש את הגבול שלו: היא לא מסוגלת להבטיח שהצדיק יגן עליהן ממשטרת אוקראינה. ואם הוא לא יגן? מה זה אומר על צדיקותו?

אבל הן כבר נלהבות מכדי לשים לב למהמורה כה קטנה בביטחון העצמי שלה. בעיניים בורקות הן מדברות על "איזה אורות זה יהיה, לעשן ממש לפני שאומרים תיקון הכללי, ממש לפני שנכנסים לציון", והיו שמחות לדבר עוד ועוד, אלא שלפתע קמה המנהיגה, והן אחריה – יש לה עוד הרבה סידורים, מסתבר. מי יודע, אולי היא מבריחה גם מקררים בתוך עותקים של "צאינה וראינה",

ורק אני נשאר שם, שקוף כמו שהייתי כל הזמן, עם היין הזול והספר באנגלית ומעיל הבלשים, שסוף סוף זכה, כך נדמה, להיות ראוי לשמו.