הכל שאלה של נקודת מבט: כמה מחשבות על ילדים והורות

הילדה בנמל, השלולית, דמיון מודרך בחזרה לבייביסיטר בילדות, לא להפסיק לחייך: כמה הגיגים

פארק שלולית. צילום: חווה בראון
פארק שלולית. צילום: חווה בראון
29 בדצמבר 2015

הילדה בנמל

מעניין מיהי באמת הילדה בנמל. מבחינת הבמביני "הילדה בנמל" הוא שם קוד שעולה בתכיפות רבה, רבה מדי. באחד מימי החופש הגדול חלפנו לידה על האופניים ושמענו אותה מתבכיינת להוריה. "אתם רואים?!", הסבתי את תשומת לבם לדרמה הקטנה שהתחוללה בחניה, "שתבינו – ההורים שלה לקחו יום חופש, תכננו מה יעשו באותו יום כדי שיהיה לה כיף, הסיעו אותה עד לפה, שילמו על חניה, בטח קנו לה משהו לאכול בנמל וכנראה גם הוסיפו איזו הפתעה שתשמח אותה, הסתכלו עליה מתנדנדת, מדלגת ומתגלשת; ומה בסוף? הילדה כפוית הטובה הזאת צורחת כי בא לה עוד משהו שלא קיבלה!!!". הבמביני הסתכלו על הסיטואציה ואז על האימא הרותחת שלהם, ומאז בכל פעם שהם לא מרוצים מהצעצוע שיצא להם מתוך הארטיק שקיבלו אחרי ששיחקו בגינה, אני מתרה בהם לא להיות "הילדה בנמל". מקווה שהילדה הזאת לא בכתה כי פתחה את הראש או משהו.

השלולית

כשחזרנו מהחוג ועברנו ליד הקונסרבטוריון, התחנן פיקולינו להיכנס לשלולית הענק ששם עליה עין עוד בדרך הלוך. ידעתי שאפסיד בוויכוח הזה וממילא היינו קרובים הביתה, אז אפשרתי לו להגשים את החלום. פיקולינו רץ לשלולית הגדולה שהגיעה לו עד הברכיים, וכמובן נפל "בטעות" פנימה ויצא כולו רטוב ובהיי מאדרנלין ושמחה. כשפנינו ללכת הביתה, עצרו אותנו הורים שצפו במתרחש והיו חייבים להגיד "כל הכבוד". חייכתי אליהם בנימוס ושמחתי שמישהו קלט איזו אימא מגניבה אני, אבל לפתע הבנתי שהם מתכוונים לפיקולינו. הם כמעט לחצו את היד בהתלהבות לילד הקטן שנכנס למים בלי להתבלבל, סימן מטרה והלך על זה בלי פחד. הנהנתי אליהם, אבל משהו לא הסתדר לי. למה הם משבחים את פיקולינו? הרי ברור שהוא יקפוץ למים, הוא ילד! זה מה שהם עושים! הם הורים ואמורים לדעת את זה. איפה הקרדיט לאימא שלו שנותנת לו לקפוץ ראש לשלולית מטונפת בסוף יום חורף קר?! ואז הבנתי – הילד של ההורים האלה עדיין תינוק בעגלה.

הבייביסיטר

הן ישבו בשקט על הספה והסתכלו עליי רצה בגמלוניות מצד אחד לצד השני של הסלון בניסיון למצוא את המפתחות, להבין אם יש לי מספיק כסף בארנק ולהתאפר, הכל תוך כדי, הכל באיחור, הכל מול עיניהן הבוחנות של הבייביסיטר והחברה שלה. ניסיתי להיזכר בבייביסיטר שעשיתי לבת של הספר שלי, בגיל 13. מה חשבתי על האימא ההיא שמסתדרת ליציאה? בדיעבד היא הייתה יותר צעירה ממני ובכל זאת – כל כך אסופה, כל כך "אימא". הבן זוג נכנס מהמרפסת ואמר לבנות איפה האוכל והשתייה, אני מרחתי ליפסטיק, עליתי על עקבים ויצאנו מהבית, תוהה אם הצלחתי או שהן עלו עליי.

חיוך

אני מסתכלת על האימהות האלה – מרוטות, ממוטטות, מרירות, דוחפות עגלה וקוראות לילדים שיבואו כבר. אני מסתכלת עליהן ורואה אותי. לא משנה עם כמה אנרגיות טובות אני מגיעה לקחת את הבמביני, זה תמיד נגמר ב"בוא כבר", "תרד משם", "תעזוב את זה". כשאני קולטת את עצמי, אני מיד מחייכת. בהתחלה זה בסגנון "Fake it til you make it" ולאט לאט החיוך הופך אמיתי כי רבאק, זה לא מגיע להם, לא מגיע לנו ולא מגיע למרחב הציבורי להכיל כל כך הרבה פרצופים ממורמרים שמתלוננים על רגעים שלא יחזרו.