גם בוולנטיינ'ז הזה אתבאס. וזה פתטי כמו בכל יום אחר

גם בוולנטיינ'ז הזה אהיה לבד. וזה לא שזה מלחיץ אותי, מעולם לא הייתי לחוצה מוולנטיינ'ז. בעיני זה סתם עוד יום רגיל, אולי פשוט אחד שבו מידת הפתטיות שלו גבוהה מימים אחרים. כבת לפסיכולוגית פמיניסטית, נאמר לי כל חיי שאני לא מוגדרת על-ידי מערכת היחסים שלי, או על ידי גבר – אלא על ידי עצמי בלבד. טוב, זה טוב ויפה, נשמע מפוצץ וליברלי, אבל לא מכסה על העובדה שאני רווקה. ואני שונאת את זה. ובעיקר, אני שונאת את זה שאני שונאת את זה. בוולנטיינ'ז כמעט כמו בכל יום אחר.

שנאתי את עצמי במיוחד באתר מסבבי המרתונים של "סקס והעיר הגדולה" שאני נוהגת לעשות. כמות הפעמים שהספיקו להשוות אותי בחיי הצעירים לקארי בראדשו הפיחה בי אנטגוניזם לדמות הבדיונית שייצגה מודל לחיקוי לנשות הערים הגדולות, עד שהגיחה האנה מ"בנות", כמובן. בסוף הסדרה, קארי, באנושיות מרגיזה, חוזרת למיסטר ביג, שמתעלל בה רגשית כמעט עשור. היא לא מודל לחיקוי. היא דמותה של האישה המסכנה שנותנת לגבר לשלוט בה וברגשותיה.

באחד הפרקים קארי חוגגת יום הולדת, וחווה מקרה מודרני-אורבני של "הקיץ של אביה" – חבריה מבריזים, ומשאירים אותה לבד במסעדה עם עוגה של 70 דולר. כשהיא יושבת אחרי התקרית עם חברותיה, היא מתוודה שמה שחיזק את תחושת הבדידות שלה לא הייתה ההברזה שלהן, אלא העובדה שלא היה לה גבר שאוהב אותה, מישהו שהיום הזה גם חשוב עבורו. “No god damn soul mate”, היא בוכה לחברותיה. כמו הקלישאה שהיא, גם אני ישבתי בטרנינג עם קופסאת קורנפלקס של אלופים ובכיתי. נפערה לי תהום ענקית בבטן כי הבנתי על מה היא מדברת, ושנאתי את עצמי על הצורך הנשי והאנושי לחלוק עם מישהו את החיים שלי.

“No god damn soul mate”. מתוך "סקס והעיר הגדולה"

הספקתי לוותר די מהר על הרעיונות הרומנטיים של נפש תאומה אחת. היה איזה אחד, מבוגר ממני בעשור. אשכרה מיסטר ביג. בגיל 21 חשבתי שאני הולכת להתחתן, אבל אז נפלתי לסטטיסטיקת "אהבה זה לא מספיק". "אני אוהב אותך אבל את מתלבשת חשוף מדי", הוא אמר בשיחת הסיכום. "יש לך יותר מדי חברים גברים, את בוטה, את מקללת, את קוראת לעצמך בצחוק זונה בסטטוסים שלך אבל לכי תדעי – אולי גברים חושבים שאת באמת זונה". שיגע אותו שאני אוהבת לאכול בולונז קר מהסיר, שהייתה לי רכבת בגרביון ושלא הצלחתי אף פעם להכין לנו ארוחה.

קמתי מהספה השחורה הקטנה שבדרך כלל היינו שוכבים עליה פרושי איברים ומעשנים בסוף היום, ונעמדתי ליד הרדיאטור. בהיתי במאוורר התקרה כאילו הוא יחזיר את הדמעות פנימה. הסתכלתי עליו לרגע, על האיש שאיתו דיברתי על שמות מכוערים לילדים שלנו כדי להרוס להם את החיים ואמרתי לו: "אין לי מה להגיד לך. אתה אוהב אותי אבל אתה שונא את כל מה שאני". הייתי מוכת הלם. אהבתי כל דבר בו. אהבתי גם את הכביסה המלוכלכת על רצפת האמבטיה, את הפדנטיות על הרווח בין השולחן לספה בזמן שאוכלים, אפילו את הריח של הוויסקי שהוא היה מפיץ במיטה שלנו כשהיה חוזר ממשמרת.

לא מזמן געשה הרשת בגלל שיחה בין שני מתמודדים באח הגדול שהוקלטה בשידור, בה הם דנים באישה האולטימטיבית, ובעיקר – עד כמה טיפשה היא צריכה להיות. הם הסבירו בנימוק למה הם צריכים אישה שתקנית, להוטה ללמוד מהגבר, כזו שלא תעמת אותו עם שום דבר או חס ושלום תחזיק בדעה. נשים וגברים כאחד שיתפו את הסרטון בפייסבוק בליווי קריאות "שוביניסטים!" ו"מיגוזנים!", כאילו השניים האלה היו הראשונים שהעזו לחשוב על דבר כזה בסביבה.

אגלה לכם סוד: הם לא. המחיר שאת נדרשת לשלם על שכל, דעה, עניין, חוש הומור או חלילה שאיפות, הוא עדיין גבוה כאן. מה שנאמר שם בבית האח הגדול די משקף את מה שהספקתי לראות מגברי תל אביב. אנחנו ליברלים ונקבל בשמחה גברים בחוטיני על משאית – אבל המחשב על אישה חכמה (או, "מאיימת"), מעוררת בנו חלחלה. הם יגידו שהם רוצים מישהי אינטיליגנטית, שנונה, מישהי שתהיה כמו "החבר הכי טוב", אבל כשאנחנו מתנהגות בהתאם, אנחנו נעמדות בסוף מאוכזבות. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שבהן כשישבתי מול חבריי המצחיקים, האינטיליגנטים, המשוגעים והכיפיים בזמן שהם סיפרו על הבחורה החדשה איתה הם יוצאים, נפלט לי בחיוך "היא מצחיקה אותך?" וקיבלתי את אותה תשובה "לא, אבל אני לא מחפש את זה".

מתוך "סקס והעיר הגדולה"

האישה האידיאלית שלהם, בתכלס, היא אותה בחורה שתוארה בבית האח הגדול וזכתה לכינוי "נסיכה". ואני לא נסיכה, ומעולם לא חשבתי שזו בעיה. כן, עשיתי שטויות בחיי הקצרים, אבל זו תמיד הייתה בעיני אשמתו: הוא לא מוכן למישהי כמוני, אני גדולה עליו, הוא בעל מערכת יחסים מטרידה עם חברים שלו, הוא אסהול, הוא אידיוט. ואולי השיחה שלהם דווקא עזרה לי, הפילה לי אסימון. אי שם בגיל 15, כשרזיתי והרגשתי טוב עם איך שאני נראית, עמדתי בפני הבחירה – האם לקבל תשומת לב על ידי ביקיני, או על ידי שנינות. הבחירה שעשיתי שם הביאה אותי למצב שאני לא עומדת בקריטריונים ל"אישה האידיאלית", ולחיים בתחושת התנצלות. כי אני לא מצליחה לבשל מרק בלי לשרוף את כל המטבח, כי אני מקללת, כי הסטטוסים בפייסבוק שלי מוזרים, כי אני אוהבת סמים, כי אני תיאטרלית, כי אני מדברת כמו בחור.

המחשבות האלה לא מגיעות לי. המחשבות האלה לא מגיעות לאף אחד שבחרה בעצמה על פני אידיאל של מישהו אחר. "אולי נהיה הנשמות התאומות אחת של השניה", אומרת שרלוט באותו פרק של "סקס והעיר". "ואז נוכל לתת לגברים להיות סתם אחלה אנשים שכיף איתם". ואולי זה הפתרון – להתרכז בעצמנו ולנסות לא לתת חשיבות כל כך גדולה לסטטוס הזוגי שלנו. עד אז, כל יום שלנו הוא בעצם די פתטי. לא רק ולנטיינ'ז.