אפשר לחשוב שלא היה ניתן לחזות זאת: על הרצח במצעד הגאווה

הציבור הישראלי לא נהיה אלים יותר ודעותיו לא עברו הקצנה, לא השנה לא בקיץ שעבר וגם לא בזה שלפניו. הטירוף של הימים האחרונים הוא תוצאה של הזנחה מוסרית מתמשכת לצד הסתה אפקטיבית שמשתכללת עם הזמן, אבל כמו אחרי האירועים שליוו את מלחמת צוק איתן, הזעזוע שמתעצם מכך שמדובר בפגיעה בילדים (גם בכפר דומא וגם במצעד הגאווה בירושלים), גדול כל כך, שאפשר לחשוב שלא היה ניתן לחזות זאת. זה לא שהמצב היה שונה לפני עשור – גם אז שליסל דקר במצעד הגאווה, גם אז היו לו תומכים, ופלסטינים היו קורבנות לטרור יהודי, וגם אז היו גינויים רפים כדי לצאת ידי חובה, גינויים שאין בהם ולו במעט כדי להוריד את מפלס השנאה. זה היה רק גינוי לרצח – לא כי יש פסול ברצח, אלא כי כרגע הוא מפספס את המטרה ומביא יותר מדי תשומת לב שלילית. אי אפשר לטנף, לקלס, לאיים ולהשניא ולצפות שכלום לא יקרה. בסופו של דבר יש מישהו – אם לא חמום מוח אז לפחות חדור אמונה – שקולט את המסרים האלו ואומר לעצמו: "בטיפול".

אלה אנשים רגילים – כאלה שסובלים מהחום, שונאים שהאוטובוס מאחר ונותנים טיפ יפה לשליח. הם ממש כמונו, חוץ מעניין אחד לפחות. נראה שהם מאמינים בצדקת הדרך שלהם יותר משאנחנו מאמינים בשלנו, כי כשהם עושים – הם עושים את זה בגדול: דוקרים, שורפים, רוצחים ושותקים בחקירה. ומי שלא עושה, מטיף או עוצם עיניים. אנחנו רופסים מולם, ואם שפטנו לפי הטוקבקים וחשבנו שהניצחון שלהם הוא רק תודעתי, עכשיו גם רואים תוצאות בשטח. אני לא יודע אם הם רבים כמו שאני חושש, או שאולי באמת מדובר במיעוט שעושה רעש גדול. בינתיים נראה שהעשבים השוטים בימין הם אלה שמגנים ואחר כך חוטפים על הראש מתומכיהם על ההתקפלות לכאורה. כי זוהי דרכם, ואוי למי שסוטה ממנה.

במערכה הנוכחית הפסדנו. רצינו שייתנו לנו ולאחרים לחיות בשקט, לנהוג על פי השקפת עולמנו שלא גורעת מהשקפת עולמם של מי שחושבים אחרת, ושלא יתבצעו פשעים ועוולות בשמנו. זה לא קורה, אין לנו את הלהט המשיחי כדי להילחם על זה. חיבוק, תפילה לשלומם של הנפגעים או ניחום אבלים לא ישנו הרבה. מדובר אולי ברגע אנושי מרגש למצלמות ולהודעות לעיתונות, אבל הוא לא מחזיר חיים ולא ימנע את הרצח הבא. ומה נותר לנו לעשות? רק לשקשק מפחד על עתידו של המקום הזה ולנסות להבין מה יהיה המקום שלנו בתוכו, אם בכלל.