היום שבו נוכל לדבר מלוכלך

רחלי רוטנר, עיתונאית באתר וואלה, פירטה השבוע בסטטוס פייסבוק השתלשלות עניינים שבמהלכה עברה הטרדה מינית מילולית על ידי ח״כ ינון מגל במסיבת הפרידה לסיום תפקידו, כשהיגר מהתקשורת לפוליטיקה. הוא מיהר לפרסם התנצלות ולא הכחיש את הדברים. שעות אחרי פרסום הסטטוס של רוטנר צפו עדויות נוספות, חלקן מציגות מעשים חמורים יותר מהתבטאויות מילוליות. מגל לא התייחס אליהן.

מגל היה גם הבוס שלי ונשארנו מיודדים גם אחרי שהצטרף למפלגת ימין מופרעת. למה לא בעצם? ההשתייכות הפוליטית שלו, הזויה ככל שתהיה, לא העידה על אופיו הנעים והצ׳ארמרי. יצא לנו להיפגש, לפטפט בטלפון ולהסתמס על ענייני חקיקה הקשורים לקנאביס ולהחליף עקיצות בטוויטר בנוגע לכל השאר.

בהבנה שלי ושל חבריי הקרובים לא מדברים ככה לנשים, בטח שלא נוגעים ללא רשות. אבל לא לכולם זה ברור – טוקבקים נוסח ״מה את עושה עניין? צוחקים איתך, רק באים להחמיא״ לא היו חריגים בתגובות לידיעות על התלונות. האם מגל פעל בחוסר רגישות? ברור! חוסר הבנה? כנראה; האם הוא הבין שבאקטים האלה יש הטרדה בוטה? אני רוצה להאמין שלא, אבל אין בכך הסרת אחריות ממנו, אלא רק השלמה עם העובדה שגם רגע לפני שנת 2016, התבטאויות מזעזעות כאלה עדיין לא הוקעו לחלוטין ונמצאות בטווח של נורמה תרבותית מעוותת שטבועה עמוק בדפוסי התנהגות של גברים רבים מדי.

בפרק ״ליידיז אנד ג׳נלטמן״ של סדרת המופת ״Master of None״ שיצר עזיז אנסרי עבור נטפליקס, יש סצנת פתיחה מציאותית ומדויקת להחריד: בקאטים חדים ומהירים מוצגים שני גברים בדרכם הביתה אחרי בילוי – הם שמחים, נינוחים ומצחקקים; במקביל מוצגת אישה בסיטואציה זהה, גם היא צועדת לביתה. היא מפוחדת, מביטה לאחור, חוששת מכל גבר שהולך לצדה, מכינה את החיוג המקוצר בטלפון. ואכן, גבר קריפ עוקב אחריה ודופק על דלת הדירה
שלה בפראות. בבוקר היא מספרת על זה לחברים כעל מקרה אחד מני רבים, ולחלקם נופל האסימון.

אני חושש שאין גבר שלא פישל וסיפר בדיחה שלא מתאימה לזמן, למקום ולמעמד. הבעיה היא שעבורנו זה עניין חולף ורגעי, בעוד שעבור הנשים שאליהן כוונו הדברים, מדובר בעוד חלק לערימה של טראומות והטרדות. האחריות שלנו כגברים שאוהבים ומכבדים נשים, לא משנה איפה ובאיזה תפקיד, היא להפעיל את שיקול הדעת הזה, לא כדי לשמור על התחת שלנו אלא כדי להגן על התחת שלהן – כי יש רבים אחרים שלא עושים זאת, חלק בזדון וחלק מחוסר מודעות. יש שכבה עבה של מציאות שאנחנו מפספסים והיא מורכבת מהטרדות, חרדה וחוסר נעימות.

להכיר במציאות זו התחלה, צריך גם לשנות אותה. יגידו לנו שאנחנו פוריטנים, שאנחנו עמוק מדי בזוגיות שהשכיחה מאיתנו איך ליהנות ושהראש שלנו נאכל על ידי פמיניסטיות. ההפך, אנחנו לא רוצים סביבה סטרילית וא־מינית, אבל השחרור יבוא ונוכל לדבר מלוכלך כשנשים ירגישו בטוחות בכל מקום, לא משנה אם זה ברחוב, במועדון או בעבודה.