יום העדיין-לא-אישה שמח

מבצע על תחתונים? ביום האישה הזה נועה בונה עדיין לא הספיקה לשלם חשבונות, לא הצליחה לנקות את הבית ואפילו לא זכרה להקפיא את האמ.די. אז עזבו אותה ותנו לה להכין טוסט

"מה את רוצה להיות שתהיי גדולה
"מה את רוצה להיות שתהיי גדולה
9 במרץ 2017

עומדת מול המראה בחדר האמבטיה. הידיים שלי אוחזות בשיש עד שהפרקים שלי נהיים לבנים. אני פוחדת להסתכל על עצמי כי אני כועסת עליי. אני פוחדת שאם אסתכל על עצמי במראה, ההשתקפות שלי תצעק עליי. אחרי חודשיים בדירה, רק היום הצלחתי להעמיד את חדר השינה כך שיראה סביר, ורק מחר מגיע מקרר. תירצתי את הארגזים שנותרו עומדים יתומים באמצע החדר בחוסר זמן, ובאמת שהוא חסר לי, אבל בחייאת, מה אני בת 3? אני עד כדי כך בן אדם לא מתפקד? השיער שלי נושר ממתח ועדיין לא ראיתי רופא, יש לי מנוי לסטודיו יוגה שאינו ממומש, אני חייבת טיפול פנים, כל יום בשנה האחרונה אני אומרת ש"היום אני מפסיקה לעשן וויד" והדו"ח… הדו"ח בגובה 500 שקל על חניה על המדרכה שכבר קפץ לאלף שקל כי שכחתי לשלם. אמא שלי תהרוג אותי.

אני מסתכלת על הבבואה ורק מחשבה אחת עוברת: Grow the fuck up. אירוע מחולל אין דה מייקינג. פתאום הפקק שחסם לי את הנשימה במשך חודשיים נפתח. לקחתי נשימה עמוקה והבנתי מה הבעיה. אני בן אדם לא מתפקד. אוקיי, אוקיי, אני 50% מלפתור את הבעיה כי הכרתי בה. אני נשארת עומדת באמבטיה וממשיכה ברשימת החוסרים: לא הכנתי לעצמי אוכל, אפילו טוסט, למעלה מחצי שנה, אני צריכה לדבר עם רואה החשבון, שכחתי מפגישה עם הפסיכולוגית והיא חייבה אותי עליה, לא דאגתי לשים במקרר אמ.די שיושב לי חודש בתיק והנה הלכו 800 ש"ח לפח. חיפשתי אשמים ולא היה לי את מי להאשים, כי אני הסיבה היחידה שמונעת ממני להיות הנועה שאני רוצה להיות. סעמק, למה אין אשמים? למה אין איזה משפחה שנידתה אותי או בן זוג מתעלל?

"לכל קהל לקוחותינו המושששש אנחנו מאחלות יום אישה שמח", צורח הטלפון שלי בצרור הודעות מכל מיני חברות הלבשה תחתונה ואיפור שמשום מה יש להן את המספר שלי. זה הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו, שמישהו יגדיר אותי כאישה. זאת הגדרה כל כך רצינית שמחייבת אותי לידע בבישול, אינסטיקט אמהי וחוש מפותח לעיצוב סנטר פיסים. ואני כל כך לא שם. אני לא בשלה ליום האישה הזה.

האירוע המחולל הקודם שקרה לי, היה בלימודי המשחק שלי. שנה א' בכל בית ספר למשחק היא שילוב בין שטיפת מוח למשחקים פסיכולוגיים מסוכנים, במיוחד כשאתה נע על הקו העדין שבין להיות סנוב למנודה. ישבתי בסוף השיעור אחרי עוד מונולוג כושל שכתבתי, וקיבלתי המון מחמאות על הכתיבה – אבל לא על המשחק. החזקתי את החלק האחורי של מושב הכיסא בניסיון לייצב את עצמי בזמן שלב הפידבקים הכואב. טיפ לבית הספר למשחק: אם הדבר הראשון שאומרים לכם בפידבק הוא "התפאורה ממש מושקעת", זה סימן שעשיתם משהו לא טוב. "אל תבכי שוב מול כולם", אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה. המרצה שלי, בחור בן 26 שסיים במחזור הקודם, גירד בראשו כלא מבין. "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?", הוא שאל אותי מול הכיתה תוך כדי שילוב ידיים עצבני. זה היה הזמן שלי לזרוח, להראות כמה השאיפות שלי גדולות, כמה אני חוטאת בחלומות, כמה אני חלק מהם. "אני רוצה לכתוב סדרות ולשחק בהן, ספרים תמיד נורא עניין אותי, סדרות רשת, ליצור עבור עצ…". "מתי תגידי שאת רוצה להיות שחקנית תיאטרון?", הוא שאל כמדגים לכיתה איך לא עונים על השאלה הזאת. גמגמתי משהו על זה שאני כן רוצה לעשות תיאטרון למרות שלא באמת רציתי, וראיתי אותו מגלגל עיניים כלא מאמין שאני עוד מנסה לצאת מהתשובה האידיוטית שיצאה לי מהפה. הייתי בטוחה שהוא הולך להעיף אותי בו במקום מהשיעור. לפתע המבט שלו התרכך וראיתי רק רחמים. אני תמיד מחזיקה מעצמי בחורה עם מודעות עצמית. אחת שעושה משהו מוזר ביודעין, שזורקת הערות חסרות טאקט כי זה מצחיק, שיודעת להבין גבולות ומערכות יחסים. זו הייתה פעם ראשונה בחיי שמישהו הסתכל לי בעיניים וכל מה שראיתי ממנו זה רק רחמים.

"אני רואה כאן בן אדם מוכשר שלא הולך לו", הוא אמר ספק לי וספק לכיתה. "למדתי שלוש שנים כדי לעמוד מאחורי הקלעים לפני ההצגה הראשונה שלי בשנה ג' כדי להבין שאני לא רוצה להיות שחקן אלא במאי", אמר כשקולו מתגבר. "אם את יודעת מה את רוצה להיות, וזה לא שחקנית תיאטרון – אל תהיי פה". האדמה נשמטה לי מתחת לרגליים. הלכתי למקום שלי והתיישבתי. ראיתי את המבטים של חבריי לכיתה מחפשים את שלי, מנסים לנחם באמת ואני – בוהה בנעליים המרוטות שלי מההליכה לבית הספר, שומעת רק רעש לבן. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני פה? ומה בדיוק אני מנסה להוכיח ע"י ההישארות שלי פה? אני הסיבה שאני בדיכאון, שאני לא ישנה, שחבר שלי אומר לי שאני בלתי נסבלת. זה היה אמור להיות רגע חלומי של כל יוצר מתחיל, להיות בנעליה של דמות לו רק ולשניה אחת, לחוות אירוע מחולל אמיתי שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר.

זה היה היום האחרון שלי בבית הספר. המרצים תמיד דיברו על האירוע המחולל של הדמויות עליהן למדנו כאגרוף שזורק אותך למסע אחרי חיים אחרים, טובים יותר. המסע שלי היה אחר: עמוק לתוך המיטה, לתוך השאכטות, ולתוך חיי הלילה. לא ידעתי מי אני ומה אני עושה הלאה אבל ידעתי שאני לא שחקנית תאטרון. כמעט שלוש שנים אחרי, אמנם לא נצח אבל עדיין פרק זמן מספיק, אני יודעת טוב מאוד מי אני – אבל עדיין סובלת מאותה מחלה. אני מפנצ'רת לעצמי את הגלגלים כשאני עולה על כביש מהיר בצורה כמעט מזוכיסטית.

"יש שתי נועה", אמא שלי פעם אמרה לי. "נועה של התחום המקצועי והחברתי שהיא נהדרת ונועה של החיים שלא מגיעה לקרסוליים שלה. את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

מעולם לא קיבלתי את הטענה "כי ככה היא". אם לאחד החברים שלי יש תכונה מרגיזה ובלתי אפשרית אני מרגישה שזאת חובתי להעמיד לו מראה מול הפרצוף ולומר "אתה פאקינג מעצבן". אבל מול הפנים שלי אני לא מצליחה להעמיד את אותה המראה. הבעיה הכי גדולה שלי היא שאני לא פוגעת באף אחד. אני פוגעת בי, בבריאות שלי, באושר שלי. אני מקנאה באנשים מסודרים ובתותחי לו"ז ומסתכלת בקנאה על אלו שהטבק שלהם לא מתפזר בתיק וגורלה של חפיסת מסטיקים היא לא להימחץ למוות.

ומה הלאה? אם הייתי דמות במחזה הייתי עכשיו יוצאת לפעולה, מתחילה לסדר את החדר בטירוף מבלי לחכות למנקה, לובשת את בגדי היוגה שקניתי והשימוש היחיד שלהם היה הסתרת איבריי הצנועים בזמן רביצה על הספה ומתחילה לרוץ על הטיילת. אבל אני לא. כי אני נועה. אני עדיין לא אישה. והדבר שהכי בא לי עכשיו הוא להכין לעצמי טוסט. לא מעבר. יום העדיין-לא-אישה שמח, נועה.