חופש המידע: כך השתעבדתי לאפליקציות המדידה

הטלפון שלי מודד צעדים, שינה, קלוריות (למה לעזאזל?), מצבי רוח וגם כמה פעמים אני מציץ בצג. רוב הנתונים נאספים אוטומטית, אחרים מוזנים ידנית פעם ביום או מדי כמה שעות. מה שקורה בפועל, הוא שאני אוגר מידע על עצמי. האלגוריתמים של עשרות שירותים, אפליקציות ורשתות חברתיות כבר עושות זאת עבור עצמן, אבל גם לי מגיע נתח של אינפורמציה, כזה שאפשר לעבד לטבלאות ולגרפים וכך ללמוד ממנו משהו. ומה למדתי? אני אוכל פחות מדי, ישן פחות מדי, לא עושה מספיק מאמץ גופני, בודק את הטלפון יותר מדי אבל לפחות שומר על מצב רוח יציב עם נטייה חזקה לאופטימיות.

כמה חודשים של שימוש באפליקציות האלה מספיקים כדי להשתעבד – אני לא צועד כי זה משתלם יותר ובוודאי בריא יותר מלנסוע במונית, אני צועד כדי שבערב אוכל לשקוע בספה ולראות שהיום צעדתי יותר מאתמול, אבל פחות מהיום המקביל בשבוע שעבר. כשמחברים יחד את כל סוגי הנתונים, אפשר לזהות מגמות קלושות: כשאני מבואס אני משוטט פחות; כשאני אוכל הרבה אני שמח; אני תמיד ישן מעט מדי, לטעמי זה כנראה הנתון היחיד שאני מצליח לשמור עליו יציב.

ואז הפסקתי. לא לחיות, למדוד. ההשקה של Apple Watch והביקורות שהתפרסמו בימים האחרונים הוציאו לי את החשק. קודם כל, כי אני מתאמץ יתר על המידה כדי לתעד, בעוד אלה שמוכנים לשפוך כמה מאות דולרים על שעון מפונפן, עושים את זה באופן שקוף למדי. מלבד המדידה, השעון מאפשר לנו להמשיך להיות אנטיפתים אבל באופן קליל יותר – לראות את ההתראות על פרק כף היד, הו כמה מנומס, במקום לשלוף את הטלפון מהכיס כמו ברברים.

אבל יותר מההשלכות של השעון בפרט והמדידה בכלל על ההתנהלות החברתית, הפגיעה העיקרית היא באינטואיציה – אנחנו כבר לא סומכים על עצמנו שאכלנו, שתינו, נחנו או זזנו מספיק – בשביל זה יש ממשק יפהפה שינחה ושיעודד מוטיבציה לעשות משהו. המקום המרכזי שהיה פעם לשיקול דעת, לספונטניות והכי חשוב – לתחושות; הצטמצם למקבץ נתונים מספריים ונוטיפיקציות. השאיפה היא לטכנולוגיה שמתכתבת עם התחושה, אבל עד שיתממש התרחיש הזה, שלא ברור אם הוא אפוקליפטי או אוטופי, כדאי שנסמוך בעיקר על עצמנו.