ירושלים של זיעה: נוער ירושלמי יוצא לצוד שמאלנים

אווירת טקס פגאני שלטה בירושלים בליל חמישי ה-18 ביולי. מדרחוב בן יהודה רוצף בטינאייג'רים שצעדו כמחפשים משהו או מישהו. שני מתנחלים סטלנים ישבו ליד עץ וליוו את השיירות בתיפופים רפטטיביים כמו ברימייק של קינג קונג, בסצנה שבה הילידים מכניסים עצמם לאקסטזה לפני שמקריבים את נעמי ווטס למפלצת שמעבר לחומה. בהיעדר ערבים בנמצא (למעט עובדי ארומה המבוהלים), הופנתה תשומת הלב לאיתור שמאלנים שזלגו מההפגנה הקטנה נגד המלחמה שנערכה בכיכר העירייה.

לעומת מקבילו התל אביבי, שמאלני ירושלמי הוא יצור קשה לאיתור. התל אביבי עשוי לבלוט במשקפיו המסוגננים ובחיתוך הדיבור המשוררי שלו, הירושלמי נראה יותר כמו אופֵה מאובק. הסתערות ימנית ספונטנית על מזוקן כזה במדרחוב עשויה להתברר בדיעבד כהיטפלות לדתל"ש שחוזר בסופ"שים להורים בגוש עציון. לכן שיירות הימנים התאמצו לוודא זיהוי: "אתה שמאלני, אוהב ערבים?", שאלו אותי שבעה נערים בני 15 מחוץ לגלידרייה, ותפסו אותי לא מוכן. הם תושבי כוכב השחר, "מההתנחלויות!" כפי שהכריזו בגאווה, ותוך 20 שניות של שיחה הצהירו בפניי שלמצוא שמאלנים ולפוצץ להם ת'צורה זה הקטע שלהם הערב, ובכלל. ניסיתי למשוך זמן בעזרת כל מיני "למה, אתה שמאלני?" ו"זה מה שמעניין אותך?", עד שהגיעה השאלה שהורידה אותי מהעץ: "אתה מאמין באלוהים?" והשיחה נדדה למחוזות התיאולוגיה.

כשניסיתי לנתח את הסיטואציה הגעתי למסקנה שעל אף חזותי המזרחית סווגתי בעיניהם כשמאלני בגלל משלח ידי. צילומי סדרה הביאו אותי לירושלים, וכשהנערים תהו לפשר מכשיר הקשר והאוזנייה הסברתי שאני חלק מהפקה. די היה בכך כדי לשייך אותי לעיסה התקשורתית־שמאלנית־תל אביבית. לו רק ידעו שבטלוויזיה עובדים כמה מהימנים והגזענים הגדולים ביותר. כלומר, הם יודעים את זה, אבל לא יודעים שיודעים את זה. זו הרי הטלוויזיה שטיפחה אצלם את הלגיטימציה הזו לאלימות ולגזענות, פשע שקורה מדי יום על המסך.