להיות דברים רבים

רוב האנשים משלים את עצמם שהם מי שהם: אישיות אחת, קבועה, שנולדה ותמות אותו דבר, ועליה הם מגינים כאילו היו נבחרת איטליה שמובילה אחת־אפס בגמר הגביע העולמי: כולם לבונקר! לא זזים! אנחנו מה שאנחנו, וזהו! וכמובן,

אין דבר רחוק יותר מהאמת. הדבר הזה שנקרא אישיות, הוא רק מראה של מה שחסר לך: סך כל החולשות, החשקים, ההפסדים, הנצחונות הקטנים שחוזרים ומספרים עליהם כאילו היו לפחות כיבוש הירח; ואם יש משהו ״אמיתי״ באישיות, זה רק הרגע שבו היא מתבוננת בעצמה. אם כי,

פה ושם יש מי שמקבל הצצה אל הצד האפל של עצמו. אל מה שנסתר בו. אנשים עם סוג של פיצול אישיות, שמאפשר להם להיות הם ולא־הם באותו זמן: שחקנים, נגיד; או אלה שמדברים עם עצמם; אמהות; סופרים, שחיים שנים עם דמויות פיקטיביות כאילו הן חיות וקיימות. וכמובן פיתומים, או איך שקראו להם פעם, ״מדברים מהבטן״ – אמנות שהפכה שם נרדף לבידור עלוב ועצוב. אלא שגם בבית הקברות של הקומדיה מתרחשים לפעמים ניסים, ונס כזה הוא סרטה הדוקומנטרי של נינה קונטי, אולי המבריקה והמקורית באמני הפיתום הפועלים כיום.

שותפה העיקרי לחיים הוא קוף־בובה קטן ממדים ושמו ״מאנקי״, ומה שהם עושים ביחד הוא חסר תקדים. זה לא רק שהבובה ״גסה״ או ״חוצפנית״ יותר. זה אפילו לא הטיימינג הקומי שלה (שהוא תופעת טבע), או עצם העובדה שהיא מתעסקת בנושאים כבדים ואישיים, שמעט קומיקאים מעזים להתקרב אליהם. זה המרחק, עצם המרחק: עד כמה היא מרשה לבובה שלה להתרחק ממנה. להיות עצמאית. לחשוב מחשבות ולהרגיש רגשות שנינה קונטי, האדם, לא היתה אפילו מתקרבת אליהן.

לסרט קוראים ״ Her Master’s Voice ״, והוא מתעד אותה ברגע משבר, שבו היא חושבת לנטוש את ״מאנקי״ ולהפסיק עם מופעי הפיתומות. היא אוזרת אומץ לספר על החלטתה למורה הנערץ שלה, השחקן הבריטי קן קמפבל, כאשר מגיעה לפתע הודעת פייסבוק קטנה: הוא נפטר. האיש שגילה אותה, שנתן לחייה כיוון ומשמעות, וגם היה בן זוגה (קשר מאוד מסובך: הוא היה בן שישים, היא בת עשרים ושבע) – איננו. אין ממי לבקש רשות עוד. וכאשר היא נוסעת לביקור ניחומים אצל בתו, היא מגלה שבצוואתו הוא השאיר לה את אוסף הבובות הענק שלו.

מה עושים עכשיו? נודדים עם הבובות לקונטיקט, לכינוס הפיתומים העולמי, המתרחש לא רחוק מהמוזיאון היחיד בעולם לבובות־פיתום, שמפעיליהן הלכו לעולמם. יש דבר כזה. כל פעם שתחשבו על משהו ש״אין דבר כזה״, תדעו שאיפשהו באמריקה יש.

אלא ששם היא מגלה שהיא לא יכולה להיפרד. לא מהבובות של קן, ולא מקן, שאותו עזבה בעיצומו של רומן מורכב וכואב, ובוודאי שלא ממאנקי, התת מודע המופרע שלה. בסצינה נוגעת ללב במיוחד, היא צונחת שיכורה על מיטתה בחדר המלון, ולוקחת ליד את אחת הבובות – גבר מלוקק למראה ומרושע במיוחד. הוא אומר לה דברים איומים על עצמה:

שהיזנתה את אמנותה כדי להתפרסם; שנטשה את קמפבל כשהיה בן הזוג שלה, ועכשיו היא נוטשת גם את כל מה שלימד אותה; שהיא פחדנית עלובה. בגלל שהיא שיכורה, היא לא מצליחה להעיף את הבובה ולהפסיק לדובב אותה. ובגלל שהיא שיכורה, אותו חלק במוחה שאחראי על דיבור חסר עכבות, אומר לה דברים יותר ויותר נוראיים.

בשלב מסויים הוא קורא לה בפנים ״זונה״. ואומר את זה בשקט, בארסיות, בבטחון שהעלבון יפגע בדיוק בנקודה החלשה. היא המומה, וזה הרגע שבו היא מצליחה להתעשת ולזרוק אותו מידיה. אבל עדיין לא מצליחה לגמרי להפסיק עם פיצול האישיות הזה, ובעודה בוכה היא מטיחה בבובה: ״אתה רע! אתה פשוט רע!״

ואז מתעשתת לרגע וצוחקת בעצב ואומרת למצלמה: ״מסקנה – אסור לשתות ולדבר מהבטן.״

כך שהיכולת להתפצל לאפשרויות של עצמך היא לא תמיד דבר מענג. אבל רק רק מי שהיה גם וגם, יכול להבין משהו מהחומר שממנו עשוי העולם הזה, שהוא ריבוי. וכל מי שחושב שהוא ״אחד״, לא מבין כלום וימות בודד. וכל מי שמבין שהוא ריבוי, ימות בודד גם הוא. אבל לפחות עם הבהוב של הבנה מדוע הוא מת בודד. גם זה משהו.