לפחות יש לנו את הים

בסוף השבוע הייתי בים. היה מגעיל. המים היו חמים כמו שתן ומלוכלכים כמו מזבלה עירונית מסריחה. הגלים היו גבוהים. דגל שחור התנוסס מעליהם. שומר נפשו ירחק. על החוף אנשים שיחקו במטקות. אם הייתי יכול הייתי מטיל עליהם עונש מוות בסגנון דאעש: קובר אותם חיים בתוך החול, מסיר את ראשם ומשפד אותו על מוט או דוחף מקל של ארטיק לתוך הנחיר שלהם וחונק אותם. לא חסרים לי רעיונות. שני ג׳יפים של מג״ב חנו ליד החוף (יש שם הרבה ערבים – מי יודע מה יכול לקרות). פרשתי מגבת, נשכבתי עליה והרגשתי מה ששמאלנים אוהבים להרגיש – אין עתיד. הכל גמור. פטאליזם מוחלט. אי אפשר להיכנס פנימה למים, אי אפשר להישאר בחוץ על החוף. פתאום נחתה עליי עצבות נוראית. השמאלני הרי חש שהוא חי בתוך בית שעשוי מחול – הכל יתפורר בסופו של דבר. זה הוא שבסדר, ומסביבו המדינה מתערטלת מערכיה, הימין הקיצוני משתלט, הכיבוש נמשך, האלימות משתוללת, כולם מתים. אבל לפחות יש לנו את הים. זה התירוץ הקבוע שאנחנו מספרים לעצמנו. כשאני נמצא בחו״ל ונקלע לשיחה משעממת בענייני פוליטיקה, ומסבירים לי שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת פשעי מלחמה, אני תמיד מגיב באיפוק ממלכתי – כן, אבל לפחות יש לנו את הים הכי מדהים בעולם. זאת אומרת שלא הכל גרוע. אתה תמיד יכול ללכת לים ולשכוח. איפה יש עוד ים כמו בישראל, אה? בכל מה שנוגע לים שלנו כולנו פטריוטים חסרי בושה. הים של תל אביב. אחח, איזה ים. עליו מונחת גאוותנו, ההולכת ומידלדלת. זה האליבי שלנו. זו כמעט סיבת הקיום. אבל הים הוא כבר לא אותו הים. אולי מעולם לא היה אותו הים. וכמו על ישראל, גם עליו השלכנו את כל השאיפות והתשוקות שלנו, והוא קרס כי הציפיות כבדו עליו. ישראל הישנה והטובה, הים הישן והטוב – אותה אכזבה. בוא נודה באמת: כבר הרחקנו לכת – היינו במקומות כאלה ואחרים, טבלנו באגמים ובאוקיינוסים, קיפצצנו בין איים, שחינו בגן העדן. הרגשנו על עורנו את המגע הנעים של המים הקרירים, את הצלילוּת ואת הניקיון, את השקט ואת הפסטורליה. ואז חזרנו לארץ כדי לשחות בבריכת פיפי רועשת עם עטיפות של ביסלי גריל שנדבקות לכף הרגל.

אי אפשר לנתק את הים מהיבשה. הם קשורים זה בזה. יש אנשים שלא אוהבים ללכת לים כי הוא מזכיר להם את ההמולה שממנה הם מנסים להתחמק כל חייהם. אני אוהב את הים כי הוא מזכיר לי את הטבע הראשוני, הבלתי מוּפרע. למים יש יכולת תרפויטית. אני מעדיף להקיף את עצמי בנוזלים מאשר בחברי כנסת. הקרבה אל הים אמורה לסמל איזושהי תקווה לעתיד: מבט אל הגלים שמתמזגים אל השמים, אופק אינסופי, חלום בהקיץ על דברים שיכולים היו להיות. לחטוף כדור של מטקה בראש – די עצוב לחשוב ככה על הים, כמקום שמייצג את המצב הקיים, ולא את האנטיתזה למצב הקיים. נושאי המגבעת שרו פעם ש״האדמה מקולקלת״. גם הים. קטע שמאלני חדש: לבוא בטענות לים. פרשנות מחמירה: בית הוא איפה שיש ים נורמלי. בגלל זה יותר ויותר ישראלים נופשים ביוון. זה לא חופש. הם מחפשים טריטוריה. אנחנו ויקינגים מפונקים, יוצאים לחפש אופקים חדשים וחוזרים הביתה, לטבול בשלולית.

אז לקחתם מאיתנו גם את הים (מי זה “לקחתם"? מי שלקח, יודע שלקח). ובכל זאת – הים ישנו. אם לא כדבר עצמו, אז כאופציה לדברים אחרים. לפני כשנתיים פורסם שמרטין שלאף, המיליארדר היהודי האוסטרי, חברו הטוב של איווט ליברמן, בנה לעצמו וילה על חוף הים של הרצליה. הווילה מצוידת במקלט אטומי שיש גישה ישירה ממנו לים, ביאכטה שתיקח אותו הרחק מכאן. זו היתה המטפורה המדויקת ביותר לישראליוּּת העכשווית – כולנו מחפשים אחר מוצא מהיר. תראו איזו היסטריה המונית הייתה כשחברות התעופה הבינלאומיות החליטו שהן מפסיקות את טיסותיהן בזמן מבצע צוק איתן. כאילו שחתכו לנו את צינור החמצן שהעולם השליך לעברנו. זה היה אחד הרגעים המייאשים שהישראלים ידעו בשנים האחרונות. לא רק שאנחנו תקועים כאן, במלחמה נצחית ובלתי נגמרת, מתברר גם שברגעים הקריטיים לא נוכל לארוז מזוודה ולברוח כמה שיותר מהר. זו המכה הכי קשה שספג המורל הישראלי. נתב״ג מייצג את סך כל התקוות שלנו. חשבנו שאפשר לסמוך עליו. הוא תמיד היה המקום האופטימי ביותר בישראל. נתב״ג זה היהודי הנודד. הדיסידנט הנצחי. הפליט הרוחני. כשהוא סגור – החיים סגורים.

הים אולי חם ומגעיל, אבל כשהשמים ייסגרו – זה כל מה שיישאר לנו. החמאס בונה מנהרות? אנחנו נבנה רפסודות. אנחנו לא זקוקים למטוסים. בכיתה א', ההורים שלנו לימדו אותנו לשחות. אולי הם ידעו כבר אז שנזדקק למים כדי להתרחק מכאן. למלחמה הבאה נגיע מוכנים – עם בגדי ים, מגבת, חצי אבטיח ומשוטים. נחתור ונחתור ונחתור. הכי חזק שאנחנו יכולים. נחתור כאילו שמישהו רודף אחרינו. נחתור ולא נסתכל אחורנית. יהיו כרישים בדרך. אנחנו יודעים להסתדר עם יצורים צמאי דם. ניתן להם מכה בראש עם המשוט. נמשיך לחתור. הגלים יישאו אותנו אל מקום אחר. נגיע לאנשהו. זה לא באמת משנה לאן.