זה לא רק ספורט

לאורך הזמן פייסבוק למדה לשחרר איפה שאימא שלי עדיין מתקשה – לימודים אקדמיים. היא כבר לא שואלת מתי, מה ואיפה – היא יודעת שזה לא קרה ומבינה שעכשיו זה לא הזמן, אולי מתישהו, אולי אף פעם. אבל מתברר שההעדפות שלי בעולם הספורט הם פרט חשוב לא פחות מהשכלה, עיר מגורים, סטטוס זוגי או העדפה מינית.

"מי האתלטים האהובים עליך?״, ״אילו נבחרות אתה אוהד?״. אלה ככל הנראה שני הדברים היחידים שהרשת החברתית לא יודעת עליי, וגם אני לא. בדרכה להרכיב את הפרופיל השלם, זה שיהווה מראה לזהות שלי, פייסבוק שואלת את כל השאלות הנכונות שישלימו את החלקים החסרים, אלה שלא ניתן לדלות באמצעות מעקב אחר דפוסי הגלישה שלי – שבבחינה מעמיקה יכולים ודאי להעיד על דפוסי התנהגות שמתרחשים גם לאו דווקא מול מסך.

אם פייסבוק הייתה מתעניינת קצת יותר לעומק, אולי שואלת משהו על אבא שלי, יכולתי לענות שהוא מת החודש לפני 22 שנה, ומשם האלגוריתם היה מבין שגודלתי על ידי נשים, מחשב את כל האינפורמציה בקטע שוביניסטי ומבין שאוקיינוס של חוסר עניין מפריד ביני לבין ספורט – אני אדם ללא אתלט וללא קבוצה, חוליה חסרה בשרשרת אינסופית של אינפורמציה שכבר הקרבתי. עוד יומיים־שלושה, שבוע או חצי שנה – פייסבוק תשאל שוב, היא תנג'ס ואני אקליק על האיקס ואדחיק את השאלה. אין לי תשובה טובה. בעצם, אין לי תשובה בכלל.

בסוף, מלחמת ההתשה הזו תביס מישהו מהצדדים, סביר להניח שאותי – שם משתמש וססמה ארוכה מדי, פרט קטנטן במסד נתונים אינסופי. בסוף אבחר ספורטאי, אהפוך לאוהד שרוף של קבוצה ואמצא חברים שנפגשים מדי שבת כדי לכדרר או לבעוט רק כדי לגלות שאני ממש גרוע בזה. לפחות בשלב הזה אבא שלי כבר לא יוכל להתאכזב.