עקרבים

״אנחנו מכוערים, אבל אצלנו המוזיקה״ אמר לאונרד כהן פעם, בשיר שבימי בחרותי העצובים שמעתי יותר פעמים ממה שאני מוכן להודות, כי היה בו משהו שהפך את העצב לסוג של מדליה, שאמורה היתה לסמן לעולם (או לפחות לחלק הנשי שלו) שלאיש העונד אותה יש יופי פנימי פנומנלי, שיהיה ממש חבל להפסיד. אלא שמשהו בתוכנית הזאת לא עבד,

או, כמו שאמר פעם הרב בכר הבולגרי על מכבי יפו: ״טקטיקה יש, אמה גולים אין.״ העצב לא ממש הביא איתו את התוצאות הרומנטיות/אירוטיות המצופות, עד שהגיע ר' והמציא את המשחק ששינה הכל: ״עקרבים״.

זה קרה בפאב הומה שהיה מלא בנשים צעירות ויפות, ובגברים המצליחים הסובבים אותן: בבני עשירים, בערסים־לייט עם שרשרות זהב, ובסתם טיפוסים ספורטיביים ויפי תואר; אף אחת מהקבוצות הללו לא הקדישה לנו תשומת לב מיוחדת, עד שלילה אחד מישהו הזיז את בקבוק הבירה הריק שלו לכיוונו של ר', ואמר: ״תורך.״ כלומר: תורך להזמין עוד בירות.
אבל ר', בהברקה חד פעמית, אחז בכוס שלו, הזיז אותה חמש פעמים על השולחן, וקרא: ״עקרבים!״
הבטנו בו בתמיהה, אבל הוא נשען לאחור ואמר לזה שמולו: ״עקרבים. ניצחתי. אתה צריך לקנות בירה לכולנו.״
כולנו הבטנו בשולחן,
ואז הבטנו בזה שמולו,
ואמרנו: ״הוא צודק, זה עקרבים. לך תקנה בירה לכולנו.״

וכך נולד המשחק המטומטם הזה, שאין לו שום חוקים, חוץ מאחד: שחייבים להעמיד פנים שיש לו חוקים. שהלכו והתפתחו: מהזזת חפצים על השולחן, דרך לטישת עיניים בלתי נגמרת, וכלה במהלך המנצח המרהיב ביותר, של ר' עצמו, שפעם קם ללא מילה באמצע משחק, הסתלק, חזר אחרי חצי שעה וקרא: ״עקרבים!״ – וכל הענין הטיפשי הזה היה נגמר אחרי יומיים לולא לפתע זה קרה:

הפכנו לשיחת המקום. כולם ניסו לנחש מה לעזאזל אנחנו עושים, מה שגרם לנו לשחק ברצינות הולכת וגוברת, ופתאום מצאנו את עצמנו במרכזה של תשומת לב שאין מפתה ממנה. אבל, כמו כל גן עדן עלי אדמות, גם זה לא היה יכול להימשך: ברגע שהנשים היפות החלו לנדוד לכיווננו, כבר לא היינו ״המכוערים עם המוזיקה״, היינו הסלבס החדשים. זה לא מצא חן בעיני בני העשירים,

ובטח לא בעיני הספורטאים ויפי התואר: לא היה להם שום סיכוי במשחק הזה, וכך קרה שיום אחד מישהו מבני העשירים טען שלהזיז כסא נחשב מהלך, ר' אמר שזה לא חוקי לפי ״השיטה הקרואטית״ – מה שכולנו אישרנו מיד: השיטה הקרואטית, מה, אתה לא מכיר? ואז האיש הרים את הכסא, ו –

אם ראיתם מלחמת ברים במערבון אמריקאי, אתם יודעים איך זה נגמר. אחרי יומיים זה קרה שוב, ובעל הבית גירש אותנו. ואני זוכר שבמהומת האגרופים האחרונה, יצאנו כולנו – שחקני העקרבים המקוריים – החוצה, התיישבנו על גדר ממול, הבטנו במהומה, ותמהנו: למה? מה יש להם? למה הם לא יכולים ליהנות מהשטות הזאת בלי להרוס אותה? מה כל כך מפריע להם שנהנים? וחלפו שנים,

אבל התשובה ברורה לי היום מתמיד, וזו התשובה לשאלה שמציקה היום לכל אדם מערבי שוחר קרואסונים: ״למה הם שונאים אותנו?״ והתשובה: כי לא משתפים אותם במשחק. כי הם לא מבינים את המשחק, ולכן נועדו תמיד להפסיד בו, וכל מה שנשאר להם לעשות זה לחרב אותו. אין להם משחק יותר טוב; הם רק רוצים שיפסיק כבר המנהג הזה, שהם תמיד מפסידים בלי לדעת למה.

ואם העולם אכן הולך ונהיה אחד – והוא נהיה, גם טכנולוגית, גם תקשורתית, וגם אנושית – אז הטרור הוא, מעל לכל, פועל יוצא של הגלובליזציה. החלקים המוזנחים של הגוף מודיעים על כאבם. ואם זה גוף אחד, אז אין בו חלקים יותר ופחות חשובים. כשנופל לך פטיש על הזרת ברגל שמאל, הכאב משתק את הגוף כולו.

האיסלאם הקיצוני הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום. הוא האידאולוגיה שמאפשרת לרגל הכואבת לבעוט ברגל הבריאה, ולהודיע: אם יכאב לי, יכאב גם לך. ואם אכן העולם הולך ונהיה גוף אחד, אז הוא צריך להתחיל לחשוב כך. אדם שכואבת לו הרגל לא מפציץ אותה מהאוויר, ולא מתעלם ממנה. אבל גם לא מלטף אותה ואומר, ״יופי, כל הכבוד, תמשיכי ככה.״ הוא מטפל בה, כי זו הרגל שלו. והטיפול הראשון הוא להכיר בכך שזו הרגל שלו.