עשור למאבק נגד הגדר בכפר בילעין: כך הפך הכפר לסמל להתנגדות ללא אלימות

ביום שישי האחרון השתתפו כאלף אנשים בהפגנה לציון עשר שנים למאבק נגד הגדר בכפר בילעין. אף שהפגנות כאלו מתקיימות גם במקומות אחרים, הפכה בילעין בעשור הזה לסמל בינלאומי להתנגדות פלסטינית לא חמושה לכיבוש.

הסיפור בבילעין פשוט מאוד: כשישראל החליטה להקים את גדר ההפרדה בינה לבין השטחים היא לא מתחה אותה על הקו הירוק, אלא סיפחה באמצעותה חלק מאדמות הגדה המערבית לשטחה, ובמקרה של בילעין מדובר בחלק ניכר מהאדמות החקלאיות של הכפר. ההפקעה המקורית הייתה של כ־2,000 דונם, אולם פסיקת בג"ץ הזיזה את הגדר כמה מאות מטרים והחזירה 700 דונם לכפר. בית המשפט בחר שלא להשיב את יתר השטח (שעליו כבר הוקמה שכונה של מודיעין עילית), ומאז נמשכות ההפגנות.

להפגנות בבילעין יש שגרה די קבועה: שיירה של פלסטינים, כמה תומכים בינלאומיים וישראלים אחדים צועדת לכיוון הגדר עד שהיא נתקלת בגז מדמיע. בשוליים יש גם זריקות אבנים, ירי כדורי גומי ולעתים אפילו נשק חי. לעתים הצבא מחכה למפגינים כבר בצד "הפלסטיני" של החומה ומבצע מעצרים. לפעמים הגז המדמיע מקדים את זריקות האבנים, לפעמים להפך.

אבל מאחורי הריטואל השבועי מסתתר סיפור גדול יותר. הפלסטינים הם הרי נתינים חסרי זכויות. לא רק שהם לא יכולים להצביע – כל התארגנות פוליטית בשטחים אסורה אלא אם ניתן לה אישור מהמפקד הצבאי. זו משמעות הכיבוש, לצד שורה של דברים נוספים שרוב הישראלים לא מבינים, כמו מגבלות על חופש תנועה, בתי משפט צבאיים, הגבלים על מסחר ובנייה, מגבלות מים ואפילו העובדה המוזרה שישראל לא מרשה לפלסטינים להקים רשתות סלולריות מהדור השלישי.

לפלסטינים יש זכות להתנגד לכיבוש. השאלה היא כיצד. יש מי שבוחרים במאבק חמוש. תושבי בילעין, לעומת זאת, נוטלים על עצמם מגבלות. רוב ההפגנות ורוב המשתתפים הם לא אלימים לחלוטין, ואפילו פעולות כמו זריקת אבנים לא מתקרבות לאלימות העצומה שמפעיל הצבא בכפר (בבילעין נרשמו אלפי פצועים, מאות מעצרים ושני הרוגים – אח ואחות). תושבי בילעין גם מקפידים שהמאבק שלהם לא יוגדר לפי קווים לאומיים או דתיים, אלא מאפשרים לכל אדם לקחת בו חלק. זו גישה נדירה שבזכותה זכו אלפי ישראלים שהגיעו לבילעין להכיר את המציאות מנקודת המבט הפלסטינית. להריח את הגז המדמיע ולראות את החיילים מהצד של הקנה ולא של ההדק – וכל זה במרחק 20 דקות נסיעה מתל אביב. מדובר בחוויה מטלטלת מאוד, באופן אישי היא שינתה לי את צורת המחשבה על הכיבוש לחלוטין. אבל המאבק הזה לא חדר את גבולות תודעת המיינסטרים הישראלית. הקונצנזוס עדיין סבור שכל התנגדות פלסטינית לכיבוש – ודאי הפגנה נגד חיילים – היא מעשה טרור ואיום קיומי.

גם היום אין לישראלים פרטנר טוב יותר מאשר תושבי בילעין. לא החמאס ואפילו לא אבו מאזן. סעו לשם באחד מימי שישי בבוקר ותראו את זה בעצמכם.