פגישה עם אלכוהוליסט

1.

השנים שעברו: אני הייתי ילד, הוא היה ילד, וילדים לא מתארים לעצמם שזה שיושב לידם בכיתה, חי חיים אחרים לגמרי.

אני כותב את המאמר הזה בתשעה באב, עשר שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שהבנתי שהוא בבעיה. תמיד ידעתי שהוא שותה הרבה, אבל איכשהו זה נראה בשליטה. אבל באותו ליל ט' באב, לפני עשר שנים, כשראיתי אותו יושב ושותה במזנון של פועלים רומנים וזונות, והאיש אינו פועל רומני וגם לא זונה (הוא כן עבד באחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בערוץ 2, כך שבמידה מסויימת הוא גם זה וגם זה; מצד שני, אני עבדתי בהמשך המסדרון, עבור אותם אדונים ובתשלום הרבה יותר זעום, אז מי אני שאשפוט),

ובמיוחד כשראיתי על שולחנו חמש פחיות בירה "אורסוס" ריקות, חצי ליטר כל אחת, הבנתי שזה לא מה שחשבתי. מי ששותה בירה בתשעה באב עם פועלים רומנים באלנבי, לא עושה את זה בגלל שהוא אוהב בירה. הוא עושה את זה בגלל שאין לו ברירה אחרת.

2.

"כשהייתי ילד," אמר, "הייתי מפחד מאבא שלי פחד מוות. היה מרביץ לאמא שלי מכות רצח. אחר כך התחתנתי, ופעם אחת כמעט הרבצתי לאשתי. ככה הייתי קרוב לפוצץ לה את הפרצוף. אז פחדתי שלא יחזור על עצמו, ועזבתי את הבית. אבל אז פחדתי שאולי הרסתי לילדות שלי את החיים. אז התחלתי לשתות. ואז פחדתי שאולי אני אהיה אלכוהוליסט. אבל שמה הפחד נגמר. אז אני אלכוהוליסט. אז מה. לא מרביץ, לא הורס חיים של אף אחד, וגם לא מפחד יותר. הנה. שותה. בקשה. שותה. הנה. הופ – שתיתי. מה קרה? מישהו מת? זהו."

3.

היינו ילדים. והיה חופש גדול. ובקולנוע שביט בגבעתיים הקרינו סרט עם צ'רלס ברונסון. לזוועתנו גילינו, מאוחר מדי, שזה סרט על מבצע אנטבה, ושברונסון משחק את דן שומרון. היה משעמם כל כך שזה כאב.

לפתע ראיתי אותו כמעט נופל בכסאו. מתברר שמרוב שיעמום הוא פירק שלושה מתוך ארבעת הברגים של כסא העץ. מיד הבנתי שיש פה סטארטאפ, והתחלנו לפרק כיסאות. שורה־שורה עברנו, מפרקים שלושה מתוך כל ארבעה ברגים, כך שהמושב יישאר תלוי בקושי, וכשיצאנו מהסרט היה ברשותנו אוצר בלום של ברגים גדולים במיוחד, שכמוהם לא היכרנו. כן, זה היה אוצר! בשביל ילדים, כל דבר שאין לאף אחד אחר, הוא אוצר. וגם היינו בטוחים שאם לא נמצא לו מחבוא, מישהו יגנוב אותו (הנחה סבירה; הכל גנבו אצלנו, אפילו גוגואים, שלכאורה – בשביל מה לגנוב גוגו? לך תאכל מישמיש, ויהיה לך אחד חדש. אבל לא, הכל גנבו אצלנו).

השעה כבר היתה מאוחרת, ושנינו היינו צריכים כבר מזמן לחזור הביתה. הבטנו מסביב. לבסוף נפל מבטנו על עץ הזית שהיה נטוע בראש גבעת בטיח, גבעה נטושה מלאה קוצים ושיחי סברס עלובים. טיפסנו למעלה, וקברנו את האוצר שלנו עמוק עמוק, אולי חצי מטר מתחת לעץ, שאף אחד לא יגלה לעולם, וכיסינו היטב; נשבענו שיום אחד נחזור כשנהיה גדולים, ונוציא אותו. הוא יהיה שווה אז הרבה כסף, היינו בטוחים.

אבל מאז כל הגבעה גולחה לחלוטין, ובנו עליה פארק יפהפה, שבראשו "כיכר לבנה", פסל אבן ענקי של דני קרוון. והשבוע, בליל ט׳ באב, עשיתי סיבוב בשכונה ובפעם הראשונה מאז אותו יום נכנסתי לפארק הזה, ארבעים שנה חלפו מאז, וכמובן שמיד נזכרתי בחברי השתיין ובאוצר הברגים שלנו שהיה ואיננו, כך חשבתי –

עד שעליתי למקום הכי גבוה בפארק, וגיליתי שבתוך הפסל, בתוך הכיפה הלבנה שבמרכז הפסל, יש חריץ שדרכו ניתן להיכנס פנימה, ושם נשאר עיגול אדמה קטנטן מהגבעה הישנה, ובמרכז העיגול עומד אותו עץ זית. שמתחתיו, עדיין, אם רק אחפור חצי מטר לתוך מעמקי האדמה, טמון אוצר הברגים שלנו. אין לי מושג כמה הוא שווה היום, אבל אם בנו מסביבו פסל מבטון ופארק שלם ששומר עליו, הוא בוודאי שווה המון.

יצאתי החוצה. הבטתי באורות מסביב. חשבתי על חברי, ועל ט' באב, ועל הבירה הרומנית. ועל הזכרונות שלנו, שלפעמים נעלמים ולפעמים דני קרוון בונה להם אנדרטה. ועל הפחד, שלא עוזב לעולם, כנראה.