פוראבר יאנג

דברים שישראלים חילונים עושים ביחד: צולחים את התעלה, חווים את הפיגוע בקו 5, הולכים להופעה של ניל יאנג

ניל יאנג. צילום: Shutterstock
ניל יאנג. צילום: Shutterstock
22 בינואר 2014

גם אני התרגשתי כששמעתי שניל יאנג מגיע לישראל בקיץ הקרוב. גם אני מיד קניתי כרטיסים באינטרנט. קרוב לבמה. 790 ש"ח לכרטיס. מחיר מופקע לכל הדעות אבל מה זה כסף לעומת תרבות ומהי תרבות שניתן לקנות אך ורק בכסף רב. גם אני חשבתי על כל השירים שלו שאני אוהב. על עשרות התקליטים שאספתי במהלך 20 השנים האחרונות. על רגעים שהפסקול שלהם תמיד היה ניל יאנג, כאילו שהחיים הם בסך הכל סרט אינדי בינוני עם פסקול אמוציונלי וסוף חמוץ־מתוק שבא לך להקיא. וכנראה שאלה החיים. משהו שמתרחש ברקע של שירים של ניל יאנג. היו הרבה שירים שלו בחיים האלה – כשהרגשתי לבד, כשמישהו מת, כששום דבר לא הסתדר. הקול הגבוה והדקיק שלו ריחף מעליי כמו מלאך שומר והתמלאתי בתחושה כוזבת של כוח ושליטה. מוזיקה היא הנסיוב של הבדידות והכישלון, או לפחות מעמידה פנים שהיא כזאת.

ניל יאנג מעולם לא הציל את חיי. יש נרקיסיסטים שחושבים שהעולם סובב סביבם. היו רגעים שחשבתי שהשירים שלו נכתבו במיוחד עבורי. לא בגלל שיש בהם איזו אמת אוניברסלית שקיימת בכל אמנות פופולרית גדולה. כן, יש בהם. אבל בניל יאנג יש גם איזו איכות מטאפיזית שקשה ואולי שלא צריך להסביר. כל השירים שלו הם שירי ערש. גם הרועשים שבהם. כשהוא שר – אני מרגיש כאילו שאימא שלי משכיבה אותי לישון.

אז אני מתרגש שניל יאנג בא לארץ. מתרגש ומתבייש. איתי מתרגשים וקונים כרטיסים עוד כמה עשרות אלפי אנשים שאני לא מכיר. גם הם נזכרים בניל יאנג ובחיים שלהם ומוחים דמעה. הרגש הקולקטיבי מעורר בי דחייה אוטומטית. הציפייה להופעה הופכת תוך שנייה לבהלה איומה. אני מדמיין את עצמי עומד מול הבמה הגדולה בפארק הירקון, מוקף בהמון שטוף סנטימנטים דביקים, שרים ביחד את "Heart of Gold״, מתחבקים, מתנשקים ואני לא יודע מה עוד אנשים מסוגלים לעשות במצבים האלה. איפה יציאת החירום כשצריך אותה, לעזאזל? אחר כך ההופעה תסתיים, הקהל יתפזר לביתו וההופעה תיספג אל תוך הזיכרון הישראלי. לא סתם הופעה. ״ההופעה של ניל יאנג״. כמו ״ההופעה של מדונה״ או "הפיגוע בקו 5" או "מלחמת המפרץ" או "צליחת התעלה". זה הכל אותו דבר ממילא. דברים שישראלים עושים ביחד. הופעות המוניות מחו״ל הן טקסים חילוניים. כבר כמעט לא נשארו ישראלים חילונים וגם אין כל כך הרבה הופעות. על כן ההופעה ההמונית מקבלת מעמד מיתי, משיחי; מעמד הר סיני שבו מאשררים מחדש את מעמדה של ישראל כמדינה מודרנית שבה מתרחשים דברים כאלה ״כנגד כל הסיכויים״. עוד פלא ציוני שכזה. ישראלים הולכים להופעות ההמוניות מחו״ל לא רק כדי ליהנות מהדבר עצמו, אלא כדי לרחוץ בכל התחושות הפרובינציאליות ורגשות האשמה וההתנשאות שמבעבעים בתוכם. ההודעה הרשמית על ההופעה של יאנג נשמעה כמו תדרוך של ראש הממשלה על עוד פריצת דרך פיקטיבית בתהליך השלום: ״אחרי משא ומתן שנמשך מזה שנים… זה חלום שהתגשם… כפי שלא חווינו מזה זמן רב״. אימאל׳ה, איזה פתוס. מישהו רוצה לקנות ממני שני כרטיסים?

שיט, נזכרתי למה אני כל כך שונא הופעות רוק המוניות שכאלה. אני פשוט כבר לא שם. את מסורת הרוקנ'רול שלי הותרתי זרוקה בצד הדרך, איפשהו באמצע שנות ה־90. ביצעתי רצח אב ברוק המתקדם, בגראנג׳, בהיפים, במי לא. כמו רוב חבריי, החלפתי את הגיטרה במסיבה ולא הבטתי יותר אחורנית. הופעה היא אירוע חלוש שבו להקה של בני תמותה מנגנת שעה־שעתיים ומתעייפת. הסאונד גרוע, אנשים לא רוקדים, עומדים ברגליים כואבות, בוהים בבמה, שותים בירה חמה ומפהקים. במסיבה, הדי.ג׳יי מנגן שלוש־שש שעות ארוכות. הקהל משתולל. לוקח סמים. האווירה אקסטטית. החוויה נחרטת בנוירונים שלך לנצח. לעומת זאת, בכל הופעה ״חשובה״ שבה נכחתי – איבדתי את הסבלנות כבר אחרי שני שירים, וחיכיתי עד שתסתיים סוף כל סוף. עבורי, ההופעה קיימת רק כדי שאספר שנים אחר כך שהייתי שם (סטרוקס, סוניק יות׳, לו ריד, בלר, דיוויד בואי, ניק קייב. כן, כולכם). מילאתי את חובתי כצרכן תרבות. סימנתי וי ביומן. בכנות, הופעות חשובות לי בעיקר מבחינה ביורוקרטית.

אבל מכל הרציחות שביצעתי באבותיי הקדמונים, רק ניל יאנג נשאר. ניסיתי לבעוט בו, לדרוס אותו, למזער אותו – ופשוט לא הצלחתי. אז החלטתי לחוס על חייו. ישראל היא מדינה שבה קוראים לזמרים בשמותיהם הפרטיים – ״אריק״, ״שלום״, ״שלמה״ – כאילו שהיו החברים הכי טובים שלך. בתרבות שמתאפיינת בקרבת יתר, אי אפשר להניע את גלגלי האוונגרד קדימה. אתה תקוע עם אותם האלילים לנצח והם תקועים יחד איתך. ״עולם ישן עדי יסוד נחריבה״, נכתב ב"אינטרנציונל", והדבר נכון שבעתיים לגבי מוזיקה פופולרית, שמתפתחת באמצעות הרס ובנייה מחדש של ערכים אסתטיים. זוהי אמנות שממוטטת את מה שהיה עבור חזון עתידני של מה שיהיה ואז חוזרת שוב לעבר ואז לעתיד וחוזר חלילה. ובתוך כל הלולאה הזאת – קיים ניל יאנג. דורות של גיטריסטים וזמרים בכיינים חסו בצלו, העתיקו ממנו, ניסו לשעתק את הצליל שלו, וללא הצלחה גדולה. הוא נותר יחיד במינו. יחיד בסגנונו. אני מקווה שבהופעה בפארק הוא ינגן קטעי גיטרה צווחניים של 20 דקות ולא ישיר אף להיט.

כאמור, אני מתרגש ומתבייש.