פייק בלוז

פעם ברחתי מבית ספר והלכתי לשוט בירקון עם נערה מהכתה, שחבר שלי היה מאוהב בה. היא לא ידעה שהוא היה מאוהב בה. אבל היא כן ידעה שפתאום נהיו לנו שעתיים חופשיות לפני השיעור הבא – שנינו למדנו "תקשורת" לבגרות, מקצוע יוצא דופן באותם ימים,

ממנו אינני זוכר הרבה חוץ מהרצאה אחת של עו"ד מיבי מוזר על אתיקה עיתונאית, שדי עיצבנה אותי כי דבר ההרצאה התפרסם בכתובים והייתי בטוח ששמו "מוזר" במובן ביזאר, ומה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שלא רק שהוא שהוא נראה בדיוק כמו שעורך דין צריך להיראות, אפילו לא מבטאים את שמו כמו שחשבתי, וחוץ מהקצ'פרייז הקבוע של המורה,

כאשר עלה ברצונה לנזוף במאן דהוא: "מה ענין שמיטה לתשמישי מיטה?" היתה שואלת בטון תמים, כאילו לא ידענו שזו נזיפה, אבל שעתיים חופשיות הן שעתיים חופשיות וכך יצא שבאותו יום ברחנו לירקון, שם שכרנו קאייאק מזקן בודד ששמר על הסירות עד שיגיע חופש פסח והנהר המלוכלך והנפלא שלנו יתמלא במשפחות עצבניות, וידענו שאסור לנו להרחיק שייט,

אם אנחנו רוצים לחזור בזמן לשיעור של המורה היחידה שאהבנו באמת, אבל דווקא הרחקנו והרחקנו; היה משהו אסור בעצם ההימצאות בסירה אחת בודדה עם נערה שחבר שלי אהב, וזה לא היה סקסי ואפילו לא רומנטי, אבל זה היה כל הדברים האלה בלי לעשות אותם, ובלי להודות אפילו שהם קורים, ועובדה: רוב הזמן דיברנו על השיעור בתקשורת, ואין ראיה מובהקת מזו לכך ששנינו שיחקנו בכאילו לא קורה שום דבר.

ואני זוכר איך הזמן נעצר.

זה לא קרה בבת אחת: בהתחלה לא שמנו לב איך הוא מאט, וכשזמן מאט אז המציאות מתקלפת: לפתע היינו מחוץ לעולם, מחוץ לתפקידינו הצפויים כבני נוער מתפלחים מבית ספר, חרמנים ומלאי הורמונים ועדיין אידאליסטים איכשהו, או לפחות נאמנים לאיזושהי אידאה שאלוהים יודע מה היא היתה, בוודאי לא משהו מסודר שאפשר לשחזר היום,

ואני זוכר שהגיע הרגע שכבר ידענו שלא נגיע לשיעור, אז אין טעם כבר להחזיר את הקייאק בזמן או למהר לאנשהו, וכך עברו להן שעתיים נוספות בשיחה על כל הדברים שבעולם ובשלב מסויים ידענו שאנחנו נמצאים בשעת קסם, וגם ידענו שהיא עומדת להיגמר, כי עצם ההכרה בכך שאתה מאושר גורמת לך להבין שעוד רגע זה נגמר,

ואכן זה נגמר והחזרנו את הקייאק וחזרנו לבית ספר וחשבנו איזה תירוץ נמציא ופתאום לא התחשק לנו לשקר, לא למורה היחידה שאהבנו, אז קטפנו פרחים מאי תנועה ליד תחנת דלק והבאנו לה ואמרנו סליחה שפיספסנו את השיעור והיא היתה כה מופתעת שלא אמרה כלום כמה שניות, ואז הביטה בנו, והביטה בפרחים, ואז אמרה: "מה ענין שמיטה לתשמישי מיטה?"

לא חושב שאי פעם אשכח את היום הזה. את השעות הספורות הללו, שהיו מושלמות ומחוץ לזמן. ושום דבר לא קרה הרי,

אבל הכל היה יכול לקרות, והכל הנ"ל נשאר באוויר בינינו, ומה שנמצא באוויר ימצא דרכים לרדת לאדמה, וכך מצאנו את עצמנו חמש עשרה שנה אחר כך בבית מלון צ'כי ישן על גבול גרמניה, מלון שפעם היה שייך לאיגוד החשמלאים הצ'כוסלובקי ושכל המנורות בו נראו כמו מתקני האזנה בצורות מנורות, ולא תיכננו להיקלע לשם אבל מרגע שנקלענו לא היתה דרך חזרה, ושנינו ידענו שחיכינו חמש עשרה שנים בשביל זה בדיוק, וכאשר אתה מקבל משהו שהשתוקקת אליו חמש עשרה שנה בלי לדעת אפילו, עוצמת האושר איננה קשורה לדבר עצמו – אלא לעובדה שלרגע, החיים עשו את עצמם כאילו הכל היה כדאי,

וכמובן שרגע אחר כך היה ברור שזו טעות, אבל שבחרנו לטעות אותה בעיניים פקוחות ובלב חפץ, וכמו שאומר שיר ישן: אולי טעינו בבחירה, אבל תודה לאל שבחרנו.