פנו דרך: כך סיכלתי את השתלטות ההון על מדרכות תל אביב

שתקנו כשהם השוויצו במכוניות היוקרה שלהם, אבל אז הם חסמו את המדרכה והכריחו אותנו להכריז מלחמה

13 באוגוסט 2014

סתם הלכתי ברחוב. אדם הולך ברחוב. זה מה שהאנושות עושה – זזה. הגעתי לצומת של אלנבי־אחד העם. האור התחלף. המשכתי ללכת. אני לא פושע. אני לא אמור להתנצל על זה שהמדרכה היא הטריטוריה הטבעית שלי. מול מסעדת טאפאס אחד העם נתקלתי במכשול לא צפוי. מולי – כמו ממותה זועמת שמתרוממת על רגליה האחוריות בסרט אקשן פרהיסטורי – נעמדה מכונית פרארי לבנה. היא חנתה במאונך וחסמה את כל המדרכה. ניסיתי לעקוף אותה. היא לא נתנה לי. ניסיתי להיות נחמד אליה ושאלתי אותה: ״מה יפהפיה לבנה כמוך עושה בתל אביב האפורה והמלוכלכת?״. היא לא ענתה לי. חיפשתי את הבעלים שלה. אולי הוא נמצא במסעדה ממול. הסתכלתי לשם. בכניסה עמד איזה חתיך הורס שלבש בלייזר שחור, חולצת טריקו עם הדפס יהלומים נוצץ של דייוויד בואי בתקופת זיגי סטארדאסט ומגפי בוקרים שפיציים. הוא לגמרי נראה כמו מישהו שיכול להיות בעלים של פרארי לבנה. החתיך ההורס עמד עם איזו גבוהה בלונדינית וליטף לה את התחת. הם החזיקו שני אויסטרים בידיים ושלקו אותם בתאווה – שלוּק, שלוּק, שלוּק (שמעתי את השלוּקים מהעבר השני של הכביש). רציתי לצעוק לו – ״בוא'נה יא בן זונה שולק אויסטרים, תבוא לכאן ותזיז את הפרארי הלבנה שלך״. אבל לא רציתי להפריע לו בדייט רֵייפּ. אז שתקתי. הפרארי הלבנה פשוט חנתה שם, כאילו העולם שייך לה. שלפתי מהכיס צרור מפתחות. אחזתי בו. התאפקתי לא לשרוט את הדלת הצדדית של הפרארי הלבנה. לקרוע לה את הצורה. לעקור את הסמל הקדמי שלה עם הסוס הדוהר ולזרוק אותו על החתיך והבלונדינית והאויסטרים. לנקום על החוצפה, על היוהרה, על האדנותיות. איך את מעזה, פרארי לבנה, לחסום ככה את המדרכה? למה מי את? אבל היא הייתה יפה כל כך, הפרארי הלבנה, מלכותית כל כך, מושלמת כל כך, שהחלטתי לוותר. השפלתי את מבטי וירדתי אל הכביש כדי לעקוף אותה. קורקינט חשמלי כמעט דרס אותי. שלוּק, שלוּק, שלוּק.

חזרתי למדרכה והמשכתי ללכת. התרחקתי מהפרארי הלבנה. היא הייתה כמו חלום שלעולם לא אוכל להגשים. שכחתי ממנה: מהשלדה החלקלקה, מהג'נטים הכסופים, מחיית הברזל. עליתי באחד העם. חציתי את צומת שינקין. קדימה. הגעתי לבניין באחד העם 110. סליחה, זה לא בניין. זה ״פרויקט שימור״. לפני שבועיים התחילו לשפץ אותו. כשיסיימו, הוא יהיה חדש ואקסקלוסיבי. אולי לאחד הדיירים תהיה פרארי לבנה בחניה. על המדרכה מול ה״פרויקט״ המשתפץ – ערמה ענקית של זרדים יבשים ועצים כרותים. הערמה חסמה את המדרכה כמו פרארי. אני לא יכול לעבור. המדרכה צרה. אני תקוע. ההשתלטות של ההון על המרחב הציבורי והפיכתה של תל אביב לעיר לעשירים בלבד – אלה דברים קיימים, אבל הם קיימים כמעט באופן מופשט. אתה יודע שהם שם – במגדלים הגבוהים, בשכר הדירה, בפרויקטי היוקרה – אבל רוב הזמן, אתה חי את חייך. אתה מצליח ללכת ברחוב כאילו שאתה אדם חופשי. אבל עכשיו אני עומד מול ערימת זרדים בגובה שני מטר והיא חוסמת את דרכי הביתה. מי יישבר ראשון? אני או הקבלנים שכרתו את העצים האומללים האלה והשליכו אותם על המדרכה רק כדי לפנות מקום לעוד איזו פנטזיה של מגזיני עיצוב זולים? אני יורד אל הכביש. שלוּק, שלוּק, שלוּק.

שבוע אחר כך. קניתי בסופרפארם מגבונים לחים שנשטפים באסלה. אני עובר ליד אחד העם 110. הערימה של הזרדים היבשים והעצים הכרותים עדיין שם. אני לא יודע מה לעשות. התקשרתי לחברה שלי. ״מה לעשות?״. ״תתקשר למוקד העירוני 106״. ״מי את חושבת שאני? אזרח מודאג? הדבר היחיד שמדאיג אותי זה אני״. ״מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?״, היא שואלת אותי. ״זה אמיתי? את מצטטת שיר של דני בסן?״. ניתקתי. החלטתי לעשות מעשה. חייגתי 106. ״שלום, ברצוני לדווח על מפגע״. ״כן, מה המפגע?״. ״ערמת זרדים יבשים ועצים כרותים חוסמת את המדרכה ברחוב אחד העם 110״. ״מה שמך?״. אני תוהה אם לתת לה שם בדוי. מחליט שלא. ״ניסן״. ״אוקיי. יטופל בהקדם״. ״מה זאת אומרת בהקדם? זה לא יכול להיות שהעשירים יעשו מה שהם רוצים בעיר הזאת״. ״אמרתי לך. בהקדם״. המוקדנית מנתקת. אישה עם עגלת תינוק מנסה לעקוף את הערמה. היא יורדת לכביש. שלוּק, שלוּק, שלוּק.

יום למחרת אכלתי חומוס באכרם. אני עובר ליד אחד העם 110. הערמה עדיין שם. אני זועם. מתקשר ל־106. ״שלום, דיווחתי אתמול על מפגע״. ״כן. זה בטיפול. הם צריכים מנוף גדול כדי להזיז אותו״. ״זה כבר שבוע חוסם את המדרכה״. ״אני יודעת. אבל אין להם מנוף גדול״. ״ומיליוני דולרים כדי לשפץ את הפנטהאוזים המכוערים שלהם, יש להם? תעיפו כבר את הזבל הזה משם״. ״אדוני, אין צורך להרים את הקול. אנחנו נטפל במפגע״. אני מנתק את השיחה. יורד אל הכביש. שלוּק, שלוּק, שלוּק.

עוד יום עובר. אני נוסע עם האופניים ברוטשילד ומחליט לעבור ליד אחד העם 110. לבדוק מה העניינים. הא! תרועת הניצחון: המדרכה פנויה ונקייה. אין אפילו זרד אחד על הרצפה. נשים עם עגלות תינוקות מריעות לי בכל רחבי העיר. סילקתי את ההון! שיחררתי את מדרכות תל אביב! יחי השוויון! תחי ההומניזם! אותי לא יחסמו יותר. לא פרארי לבנה ולא ערמה של זרדים יבשים ועצים כרותים. שלוּק, שלוּק, שלוּק.