פסטיבל ספירת מתים

זה היה מהשבועות האלה שבהם המרחק בין תל אביב לירושלים הלך וגדל. מעבר לגבולות תל אביב, בהרי החושך הרחוקים של ירושלים, נחת איש מבוגר בשמלה שמנשק חפצים. לא שיש לי משהו נגד גברים שלובשים שמלות. להפך. זאת בהחלט הוכחה לכך שהם מבינים משהו על העולם הזה (ותעיד על כך כל מי שנהנית מהפריבילגיה ללבוש שמלה בחמסין הישראלי), אבל יחד עם השמלה הלבנה מגיע גם הכוח שהיא מסמלת: להנהיג מיליארדי אנשים ברחבי העולם בזכות חיבתם לאגדות עם לא מפותחות במיוחד על גבר מזוקן שנולד לבתולה והלך על מים.

סביב האיש בשמלה – אכפת לכם שאקרא לו פה אפי? זה שם שמתאים לדמות קומיקס חמודה ומאוד הולם גברים בשמלות – כרכרו אנשים שמאמינים באגדות עם מפוקפקות משל עצמם; מנהיגים שמשוכנעים באמיתותם של משלים על בריתות עתיקות עם אל קדמון שבזכותו פיסת הארץ הזאת מגיעה רק לנו ולא לאף אחד אחר ומשתמשים בו כדי להצדיק אמירות גזעניות על עם נבחר. שם, בהו־הוד־קדושתה ירושלים, הסתובבה כל החבורה הזאת ממיצג קדוש אחד לאחר, והתקוטטה עם הפלסטינים על מי יגרום לאפי לנשק יותר קירות ומי יצליח לשכנע אותו שהוא הוא הדפוק האמיתי, הקורבן הגדול, השה לעולה. כשהפלסטינים הצליחו לייצר עצירה דרמטית ליד גדר ההפרדה ביבי יצא מגדרו כדי שאפי ילטף גם את קיר קורבנות הטרור (כי איך אפשר לצאת מירושלים הקדושה בלי ללטף אנדרטה, לא כולל יד ושם?!). ליד אנדרטת קורבנות הטרור הוא כבר נפתח לגמרי. היה נדמה שעוד רגע ירקע ברגלו ויילל: “אבל הם ה־ת־ח־י־ל־ו! אפי!!!!!!!!!!!!!!!! זה הההםםםםםםםםם התחילו!".

ובינתיים, בתל אביב, רק כמה קילומטרים משם בקו אווירי ומיליוני שנים קדימה, אנשים סיימו שבוע עבודה והתפנו לסוף שבוע עמוס במיוחד באירועים תרבותיים: בתים מבפנים, תערוכות איור, מיצגי תיאטרון ביזאריים ברחובות. אנשים הלכו לים, יצאו למסיבות, אכלו גלידה, ניסו לחטוף שנ"צ אחד נורמלי לפני שהילדים מתעוררים. אף אחד לא היה עסוק בפסטיבל ספירת המתים או בפרויקט השוואת המסכנות במאה השנים האחרונות. סתם הווה אביבי נעים.

אז מי פה הנורמלי? ולמה תל אביב עדיין לא מנהלת את מתחם המזרח התיכון? אפי, לטיפולך.