פסל האימוג'יז לא גרם לתל אביבים להשתחרר מרצינותם

יחסית לעיר הכי כיפית, ליברלית ומודעת לעצמה בישראל, תל אביב יודעת להציג לפעמים מפגנים מרהיבים של קפיצוּת תחת. כשבסוף השבוע האחרון הודבקו אימוג׳יז על ״התרוממות״, פסלו של מנשה קדישמן ברחבת הבימה, אפשר היה להרגיש שדווקא התגובות של התל אביבים הן המזועזעות, הנחרדות והציניות ביותר למיצג החמוד הזה. כמו עוד חיות פלדה בעיר, "התרוממות" כה סתמי בעיניי שלמדתי להדחיק אותו. אני חולף לידו והוא כאילו לא שם – לא מפריע ולא מוסיף. לפעמים, כשאני מחכה למישהו בכיכר, אני נשען עליו בעצלות לכמה שניות ונזכר שהוא קיים. תל אביב סובלת מדפלציה של מונומנטים עירוניים, אבל גם אם המונומנט הזה ייעלם, חסרונו לא יורגש.

ההחלטה לקשט לזמן מוגבל (לפני כמה חודשים הייתה זו חזיית ענק שהולבשה על הפסל לרגל חודש המודעות לסרטן השד) את אחת מיצירות האמנות המושמצות בישראל לא רק שאינה מעליבה, היא אפילו מלהיבה בדרכה. אמנם הבחירה באימוג׳יז היא שטחית לכאורה מכיוון שאין בה שום אמירה קונקרטית, כפי שטוענים המבקרים; אבל כשמדובר בשטיק משתטה לפורים – האם בכלל צריך כזאת? כחגיגה ויזואלית, היוזמה הזאת מדברת וקורצת לכולם בגובה העיניים, בשפה עכשווית ואוניברסלית. אם נשאר קונצנזוס אחד אלה הם האימוג׳יז – כולם משתמשים בהם. אתם, ההורים שלכם, נבחרי ציבור, תושבי המרכז ותושבי הפריפריה, יהודים וערבים, פעילי זכויות אדם ושתולי הימין, בעלי ההון והממתינים בתור ללשכת התעסוקה.

אימוג'י בכיכר הבימה. צילום: ברק ברינקר

יצירה אחת הפכה בחודשים האחרונים לדינמית, נושמת ומתחדשת, וגם גבולות השיח סביבה נפרצים אל מעבר ל״יפה״ או ״מכוער״ הטרחני כל כך. אילולא הייתה זו עיריית תל אביב־יפו שעמדה מאחורי המהלך להדבקת האימוג׳יז על הפסל, היה אפשר להגדיר את הצעד כלא פחות מחתרני. זו אמנות רחוב, והיא מושקעת בדרכה וענקית בבולטות שלה. מי שישתחרר קצת מהאנאליות יוכל אפילו לחייך בזווית הפה. מי שלא, יתקטנן ויחפש משמעות של התרסה או מחאה מאחורי האקט הזה, אבל כשייגמר החג ויוסרו המדבקות, נחזור לפסל העגום הזה, שלשבוע אחד נראה הרבה יותר חגיגי, מזמין ומרומם משהיה בכל שנותיו.