אלה לא "הישראלים המכוערים" – אלה פשוט הישראלים

עד גיל 18, כל העבודות שעבדתי בהן, כדי להרוויח את דמי הכיס שאימא שלי לא יכלה לתת לי, היו מתן שירות מסוגים שונים. הייתי שליח פרחים (שמתנייד ברגל), מפעיל מתקנים בפארק שעשועים (עם אפיזודה קצרה כבובה ענקית של פיל ורוד), כלבויניק באולם משחקי וידיאו ונציג תמיכה טכנית בספקית אינטרנט. הצבא איננו כור ההיתוך הישראלי, כור ההיתוך מתקיים במוקדים שבהם האנשים שחיים במדינה הזו מוציאים את כספם, כסף שבעיני רבים מהם אמור לקנות גם שליטה.

קללות, צעקות, איומים וכמעט התקוטטות פיזית. קשה להנמיך את הסאונד ובלתי אפשרי להסיר את המבט. התיעוד של החבורה הצעקנית בטיסת השוקולד לוורנה הוא הוידיאו הישראלי הטוב ביותר שנוצר נכון לרבעון הראשון של 2015 – יותר ממערכונים של "ארץ נהדרת", סדרות רשת קטנות או קטעים מערבי סטנד־אפ.

מדובר בהתפרצות ספונטנית על נותן שירות – דייל במקרה הזה, שהיה יכול להיות גם רופא, פקידה בדואר או זבנית. המחזה השגרתי, הכמעט יומיומי למרבה הצער (העידה על כך גם חברת התעופה בתגובתה לתקשורת) הפך לאחת הכותרות החמות של השבוע, עם פולואפים, פתיחת מהדורות וניתוחים של "הישראלי המכוער" – צמד מילים צקצקני ודוחה; אפילו התנהגות מחורבנת אנחנו מתעקשים לנכס לעצמנו. אבל נראה שלא את הישראלי המכוער צריך לפרק ולנסות לייפות, אלא משהו בישראליות עצמה. יותר מכל הצווחות, הגידופים ותנועות הידיים ההיסטריות, דווקא המשפט "אתה עובד שלי, שילמתי על הטיסה" הוא שמחלחל עמוק. זו איננה רק בהמיות גסה, זו בהמיות אדנותית. לא מדובר ככל הנראה במשפחת קיסרים שנקלעה למחלקת התיירים ופיתחה רעב לשוקולד, שכן אז לפחות היינו מקבלים את הפריבילגיה להיגעל ולהשליך התנהגות כזו על ניתוק מוחלט וקצת לשנוא עשירים.

אבל לא, מדובר בלא יותר מעוד משפחה שצמחה בחברה שההתנהלות הכוחנית לא זרה לה. איך אפשר להיות מופתעים מאנשים שהנהגת המדינה שלהם, כבר כמה עשורים, מוכיחה שזה ממש בסדר לנכס אדמה או קונספציות של דת?

במונולוג שלו בתוכנית "חדשות הלילה" של ערוץ 2, שהתחיל בגינוי של התקרית, תיאר אילן לוקאץ' בערגה מסוימת את הישראלים (סליחה, "אותנו") כ"לבנטינים עם פתיל קצר" שעדיפים על "אומות אחרות ששומרות דברים בבטן", ציין את הגעגוע ל"מקום שבו אומרים את מה שחושבים" והדגיש ש"קרירי המוח" מפחידים אותו יותר מחמומי המוח.

אין לי שום חיבה למאפיינים שלוקאץ' מתאר. בכל תרחיש אעדיף קרירות מאופקת על פני בערה אלימה, אבל הוא צודק בדבר אחד – אלה אינם הישראלים המכוערים, אלה פשוט ישראלים. כשהוא מוסיף שכדאי לזכור את "הפעמים שבהן חברות התעופה דופקות אותנו", הוא רק מוכיח – אולי בלי להתכוון – שזה יכול להיות כל אחד. וזה, אם כבר, מה שבאמת מפחיד.