"קפה נח נסגר. אני שרדתי, הוא הלך. זה היה אמור להיות ההפך"

קפה נח נסגר. זה עצוב אבל לא טרגדיה. קורבנות המאורע ימצאו את עצמם מתקתקים על הלפטופ במקום אחר

קפה נח
קפה נח
10 בדצמבר 2014

מכובדיי, בשבוע שעבר נודע לי שקפה נח, הקפה השכונתי שלי, סוגר את שעריו אחרי 13 שנים. לא הזלתי דמעה. מדובר בעסק פרטי ואנחנו חיים בתוך הקפיטליזם. שטפו לנו את המוח שאנחנו צריכים לפתח רגשות כלפי כסף, כלפי מותגים וכלפי עסקים. אני בוכה רק על אנשים שמתים. האימפריה הרומית נפלה, אז מה זה בית קפה שנסגר? בואו לא נעשה מזה יותר ממה שזה.

ובכל זאת – קפה נח נסגר. גרתי סמוך אליו למעלה מעשור. אני שרדתי, הוא הלך. זה היה אמור להיות ההפך. אנשים קטנים נשברים מהר. לב תל אביב היה פעם מקום ידידותי לאנשים קטנים. אקווריום בוהמייני. היום מדובר בכלוב של אריות. קפה נח היה מקום שבו התאספו כל הדגיגים, עד שהאריות הגיעו – רכובים בתוך ג׳יפים. קודם כל הם אכלו את הדגיגים. אחר כך הם החריבו את האקווריום. קפה נח הוא שריד מתקופה אחרת. כשאני עברתי לרחוב אחד העם, לפני 13 שנה, שמעתי מבעד לחלון את הפירות הרקובים של עצי הפיקוס כשהם צונחים ופוגעים במדרכה. היום אני מתעורר בשבע בבוקר לצלילי הפטישים והדחפורים. מאחורי הבניין שלי, על שדרות רוטשילד, משפצים פנטהאוז במחיר של 80 מיליון ש"ח. אתם יודעים איך זה מרגיש לגור ליד בניין כזה? בקפה נח מכרו אספרסו כפול בתשעה שקלים. בפער המתמטי הזה מתגלם כל הסיפור. לב תל אביב היא כבר לא שכונה תמימה ובלתי יומרנית, היא מרכז בינלאומי של הון ונדל״ן. הם צריכים בית קפה שכונתי, המיליונרים האלה?

נהגתי לשבת בקפה נח פעם בכמה זמן. לא יותר מדי. אני לא מאלה. נו, אלה. ידעתי שהוא נמצא מרחק של כמה פסיעות ממני, והיה משהו מנחם בקרבה הזאת. קבעתי בו פגישות שלא היה לי נעים לנפנף. אם אמרתי לכם מתישהו ״בואו ניפגש בקפה נח״, המשמעות הייתה שלא היה לי כוח להיסחב למקום רחוק יותר ולבזבז עליכם עוד חצי שעה־שעה מהחיים שלי. קפה נח היה מקום לתקתק בו את כל שיחות הסרק, כל הדיבורים על פרויקטים שלא הובילו לשום מקום, כל פטפוטי הנימוסים. אני מודה לקפה נח על כל הפגישות שלא קיימתי ברמת החייל. וכן, גם העמדתי פנים שאין לי כסף קטן כשהגיע החשבון.

[tmwdfpad]

והיו גם אלה. נו, אלה. שיושבים עם הלפטופים שלהם ומתקתקים. אלוהים יודע מה הם תקתקו שם בלפטופים שלהם. עוד תסריט, עוד ספר, עוד דוקטורט. כן, זה בדיוק מה שהמדינה הזאת צריכה. עוד אנשים שיושבים בבתי קפה ומתקתקים בלפטופים שלהם. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אף יצירת מופת לא יצאה מקפה נח. בית קפה, באופן כללי, הוא מקום רועש ונטול השראה. אסון ליצירה. קפה נח היה קן צפעים לא נורמלי: כל התסריטאים, סופרים, אקדמאים, וונאביז ישבו שם אחד לשני על הווריד – מציצים לתוך הלפטופים כשהשכנים בשולחן הסמוך הולכים להשתין, מצוטטים לשיחות עבודה, דוחפים את האף ואת האוזן, מנסים לגנוב עוד פיסה של רכילות לוהטת. מסתירים קנאת סופרים בצלחת של מוזלי עם פירות טריים, גרנולה ודבש. במקום הזה היה צריך לדבר בלחש. כל מילה שתאמר עלולה לשמש ואף תשמש נגדך בבית המשפט של הברנז׳ה התל אביבית. אני לא סומך על אנשים שמסתתרים מאחורי לפטופים בבתי קפה. בשביל לכתוב, אדם צריך לשבת בבית, לבד, עד שייצא לו עשן מהתחת. אנשים לא באמת כותבים בבתי קפה, הם מסמנים את הפוזיציה שלהם מול העולם. זו לא כתיבה, זה דימוי של משהו שנראה כמו כתיבה. קפה נח נסגר בדיוק בגלל האנשים האלה – כל בעלי הלפטופים שיושבים שלוש שעות על הפוך קטן וכותבים את הרומן הישראלי הגדול. איזו כלכלה כושלת: הרומן לא יתפרסם, ההפוך התקרר ובית הקפה גם הוא איננו. אז מה יעשו עכשיו כל המתקתקים והמתקתקות? ייקחו את הלפטופ למקום אחר. אני ממליץ לגרש אותם משם. שילכו לעבוד בתור סניטרים בבתי חולים. סניטרים לא יושבים כל יום בבתי קפה, הם אשכרה עושים משהו עם החיים שלהם.

קפה נח לא ייכנס להיסטוריה התרבותית של תל אביב. זה לא יקרה. שאף אחד לא ישלה את עצמו. זה לא קפה כסית. כי כבר אין קפה כסית. אם תשאלו את פרופסור עוז אלמוג הוא יגיד לכם שהיום קפה כסית זה בפייסבוק. אלוהים ברא פרופסורים לסוציולוגיה כדי להעניש אותנו על חטאינו. קפה נח הוא לא בית קפה חשוב, כי כל מושג ה״חשוב״ לא קיים יותר וטוב שכך. התרבות הישראלית היא ישות רופפת ומקוטעת. מיתולוגיות לא נוצרות ואלה שכבר קיימות – מתפרקות. זו תקופה שבה שום דבר לא ברור מאליו. קפה נח היה ממ״ד רוחני עבור האליטות הישנות. לכולם היה יותר מדי נוח בקפה נח. ב־13 שנות קיומו האדמה רעדה. מלחמות בעזה. מחאה חברתית. יוקר מחיה. ובקפה נח? נוח. יש משהו לא נעים בסטגנציה הזאת. אני לא בא בטענות לקפה נח. הוא רק משקף את מה שאנחנו הפכנו להיות – זחוחים, מותשים ואדישים. אני בטוח שיש לקוחות שעבורם הסגירה של המקום היא יותר דרמטית ויותר משפיעה על היומיום שלהם מאשר הכיבוש. אי אפשר להאשים אותם. את הכיבוש אנחנו לא מרגישים, אבל הקפאין שזורם בוורידים… הו הקפאין! קפאין זה לא דם.

ועדיין, קפה נח נסגר וזה קצת עצוב. לא צריך להתבייש בזה.