רומניה, אני מגיע

אני לא יודע איך להסביר את התחושה הזאת. היא פשוט קיימת. היא מפעמת בי מאז שהכרתי את עצמי. היא חלק ממני כמו האוויר שאני נושם. מיום שבו הכרתי את עצמי ידעתי שאני צריך לעזוב את ישראל. זה מה שהוכתב לי. זו המורשת שלי. יש אנשים שמתחנכים על אהבת הארץ. ההורים שלי עלו מרוסיה וגידלו אותי על שנאת הארץ ועזיבת הארץ. הם היגרו מברית המועצות אל המקום הזה, אבל הלב הציוני שלהם נשבר מהר מאוד. המדינה לא התאימה את עצמה לפנטזיות המערביות שהיו להם. היא הייתה פרימיטיבית מדי. שחורה מדי. היא בגדה בהם. הם נואשו ממנה. אכזבה גמורה התחלפה בניכור. אבל הם כבר לא יכלו להתחרט. הם היו מבוגרים מדי בשביל לעשות סיבוב פרסה. ולכן החדירו בי את המסר הברור כשמש – ישראל היא מקום שצריך לנטוש, לא להישאר בו. בשיאה של מלחמת צוק איתן, כשטילים נפלו על ישראל ושכונות שלמות בעזה נמחקו מעל פני כדור הארץ, אבא שלי הודיע לי: "במדינה הזאת צריך לחיות עם תיק על הגב". ואז נשמעה אזעקה.

מעולם לא הגשמתי את מה שההורים שלי ציוו עליי. הם חוו אכזבה כפולה: מהמדינה, ומהבן שלהם, שרגליו נשארו דבוקות לקרקע. לא התחפפתי. אני חי כאן. אני פועל כאן. אני כותב כאן בעברית. אף אחד לא מכריח אותי לעשות שום דבר. להישאר או לעזוב – זה לא עניין של רצון. ההגירה טמונה בי באופן בלתי רצוני. היא קיימת כאידיאה עליונה. היא לא קשורה לדבר עצמו. גם אם זה לא יקרה – זה ימשיך להיות. זה האתוס שלי. הנפש שלי תמיד תרצה להתממש במקום אחר. אני בנם של מהגרים שהתפכחו מאשליית ההגירה ונשארו במקומם. אני הייתי אמור להמשיך את האינרציה – לארוז ולהמשיך הלאה. זה היה החלום של ההורים שלי: שאהיה אדם קוסמופוליטי. שיהיה לי מקצוע בינלאומי. שאוכל לקחת את עצמי ולמצוא חיים חדשים, הרחק מכאן. התלישוּת שלי אינה תלויה בזמן ספציפי. אני לא מאוכזב מישראל. אני לא אשכנזי שמתבכיין שלקחו לו את המדינה, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היו לי ציפיות גדולות. אני כבר גדלתי לתוך אכזבה ושיברון לב. לא נולדתי בארץ ישראל הישנה והטובה. נולדתי בישראל הקטנה והעלובה. רכשתי לעצמי חברים. אפילו הם כבר לא חיים כאן. הם התפזרו לכל קצוות אירופה וארצות הברית. אני גר בתל אביב, ישראל. זה לא יכול להיות. אני הייתי אמור להיות שם. אבל אני כאן. אני כאן ולא כאן. חי בהכחשה מתמדת. זה לא שלי. התרבות לא שלי. המקום לא שלי. זה לא קשור אליי. אני יכול לבוא בטענות לכיבוש, להידרדרות המוסרית או לקיצוניות הדתית – אבל זה לא באמת העניין. הם היו פה לפניי. אני נפלטתי לתוך המדינה. בקעתי מתוך הקלקול הציוני. מעולם לא שאפתי לתקן את פני הדברים כי חשבתי שאני זמני. אבל הזמני הפך קבוע. ואני נותרתי תקוע.

יש חלקים בשמאל שנוהגים להעריץ ולהלל את הצוּמוד הפלסטיני. אני לא מבין מה הביג דיל. היהדות הורישה לנו לפחות שתי תכונות אופי מצוינות: הנטייה לנדודים והשנאה העצמית. כשלא טוב לנו – אנחנו זזים. וכשאנחנו זזים – אנחנו שונאים את עצמנו על זה שלא נותרנו במקום. ואם נותרנו במקום – גם זה לא מספיק טוב. הטרגדיה של מדינת ישראל היא שגדלו כאן דורות של יהודים שנצמדים לקרקע ואוהבים את עצמם כאילו היו בני אלים. אני בנם של שני רוסים. הם הגיעו לכאן במטוס, לא בקעו מתוך האדמה. אם יש משהו שלמדתי מהם הוא שהטריטוריה אף פעם לא קדושה. תמיד אפשר ללכת למקום טוב יותר. אם לכלל אזרחי ישראל ופלסטין הייתה מנטליות הגירה מפותחת יותר – אולי היינו מצליחים להסתדר זה עם זה. למה נדבקתם דווקא למקום הזה?

ביום שבת, באופן מקרי לחלוטין, במהלך שיחה עם מכרים התגלה לי איכשהו – ואני לא מבין איך לא עליתי על זה קודם – שיכול להיות שאני זכאי לדרכון רומני. התברר שסבא וסבתא שלי נולדו בחבל בסרביה שהיה חלק מרומניה בתחילת המאה ה־20. ההורים של סבא שלי נשרפו באחד הפוגרומים שפרצו שם בזמן מלחמת העולם השנייה. סבא שלי ברח לאוזבקיסטן ופגש את סבתא שלי ואז הם היגרו יחד לאוקראינה, שהייתה שייכת אז לברית המועצות, ושם אבא שלי נולד והתחתן עם אימא שלי, שהוריה עשו בערך את אותו סיבוב (פוגרום, בריחה, הגירה). במשך שנים ההורים שלי – שדרכונם הרוסי נשלל כשהיגרו ארצה, וממילא הוא חסר שימוש – הכחישו את מוצאם הרומני. הם קראו לרומנים בשם רוּמָנֶשְטֶע – שם גנאי שמביע סלידה מאומה שלמה. זה חלק מהגאווה הרוסית המפורסמת – למחוק כל זהות שלא מתאימה לך. התקשרתי לאבא שלי, הודעתי לו שאנחנו עומדים להיות רומנים וביקשתי שיארגן את כל המסמכים הרלוונטיים. "למה אתה צריך אזרחות רומנית?", הוא שאל אותי. "מה זאת אומרת? כדי לעבור לאירופה. בשביל לחיות ולשרוד". "הבן שלי לא יהיה רומני!". "אז מה אתה רוצה שאהיה? ישראלי?". "לא. אתה לא ישראלי. אנחנו רוסים". "אני יודע מי אתם. אבל מי אני?". "בן של מהגר". "זו זהות? מה זה מהגר?". "מהגר זה מישהו שאף פעם לא מרוצה". צודק. אני דור שני לאנשים לא מרוצים.