רכבת, ילדים, יידיש ובמבה

היום שאחרי תום הפסח הוא יום חג חרדי רשמי: לא לומדים, לא עובדים, אפשר לנסוע ואפילו לעשן! ומה הם יעשו ביום חופש מושלם שכזה – ילכו לים? ישוטטו ברחובות ויחשבו על החיים? לא לא לא, יהודים אינם שמחים אם הם לא סובלים קצת, ולכן הם עולים עם כל המשפחה על הרכבת ונוסעים לגן החיות התנ״כי, שזה גם חיות וגם תנ״כי – זה כמו לעשות פיקניק בתוך ראשו של שר החינוך. והכל היה יכול להיות מושלם לולא הרכבת נעצרה באמצע הדרך, תוקעת אותי בקרון עם מאתיים נוסעים – מתוכם מאה ושמונים ילדים בני חצי שנה ומעלה. באמצע הרי ירושלים, ארבעים דקות, השמש קופחת דרך החלונות ללא מסתור, המזגן נכבה, וכולם –
אבל כולם!
מדברים יידיש. תאמינו לי, אין רכבת ראויה מזו להיתקע בה לפני יום השואה (״טאטע, טאטע, איך ווילן במבה״; ״חנה־ביילה, איך האבן קיין במבה, איך האבן א ביסלע תפוצ׳יפס״).

קמתי לאם בהריון, ומצאתי מקום עמידה ליד הדלתות, בין עשרות עגלות דחופות זו אל זו באלימות מתכתית. ולפתע אני רואה זאטוט בן חמש דחוק בין העגלות, ממש מתחתי, לבן וחיוור כמו הצד האשכנזי של הירח, עם משקפיים ענקיים בעלי מסגרת שחורה מהסטייל שיצא סהאופנה קצת אחרי מלקולם אקס, עומד, מחזיק בעגלה מתנדנדת ומביט בי בעיניים גדולות וחוקרות.

חשבתי שהלך לאיבוד. אבל להפך, הוא ברח לאיבוד: המשפחה שלו היתה במרחק מבט אחד אלכסוני, ארבע בנות בגילאי שנתיים עד שבע, ואבא אחד לחוץ ומותש שרק רצה לחזור הביתה עם אותו מספר ילדים שיצא איתו,
והילד האידישאי הקטן, שרק היה חסר לו כובע קסקט וידיים מורמות כדי להיות דוגמן שואה, תוקע בי עיניים גדולות ומצביע על האוזניות שלראשי.
״איפה שרוך,״ שאל ביידיש.
״שרוך?״
״חוט,״ אמר, והצביע על האוויר מתחת לאוזניות.
״אה,״ אמרתי, ״בלוטות׳.״
הוא הביט בי ללא מלים.
״בלי חוט,״ אמרתי, ושלפתי את הטלפון מהכיס, ״בלי חוט.״
הוא המשיך ללטוש מבט.
הורדתי את האוזניות מראשי.
״רוצה לשמוע?״
הוא הביט בחשש לעבר אביו, שהיה כה עסוק עם בנותיו (אחת בכתה, אחת ניסתה לצלם את הרי ירושלים תוך כדי הטחת המצלמה בשמשה, ושתי האחרות התעטשו ללא הרף) שלא היה רואה אותו גם אם היה רוקד סטפס.
״אנחנו לא שומעים שירים לא יפים״, אמר.
״זה לא שירים,״ אמרתי לו, ״רק מוזיקה,״ והושטתי שוב את האוזניות.
הוא התלבט. גנב עוד מבט לעבר אביו, ובסוף הנהן וקפא על מקומו:
מה יקרה עכשיו.
הנחתי את האוזניות על ראשו. רצה הגורל והן השמיעו, באותו רגע, את Pomp and Circumstance של אלגר, אולי מארש הניצחון הכי עצוב שאי פעם נכתב: כל הפומפוזיות של מארש צבאי, כל העצב של מי שיודע מה זאת מלחמה, כל העוצמה של תזמורת סימפונית וכל האיפוק המתחייב מהמפגש בין אנגליות ורגש עז.

הוא השתתק.
ופער את פיו. שום מבט לא עבר בפניו, רק ריכוז מוחלט. עד שבתזמון מושלם המוזיקה נגמרה והרכבת התחילה לזוז, והאבא – שכל ארבע בנותיו נרגעו ואכלו תפוח עץ מקולף – העיף מבט וקלט את ילדו הקט עם אוזניות ענקיות לראשו, ומבטו אילם מתדהמה. הוא זינק על רגליו, אבל עד שפילס את דרכו דרך העגלות והילדים והתיקים מלאי החיתולים, כבר כמעט הגענו לתחנה.

״לייבלה, קומן דו!״ אמר ותלש מראשו את האוזניות. הוא החזיר לי אותן בחיוך עצבני, ולקח
אותו משם. הילד נגרר בחוסר רצון, אך גם בהקלה: אבא הגיע. אפשר להירגע.
מישהו רואה אותו.

ורק כאשר ירדו מהרכבת, נדחפים ומנסים לא לאבד אחד את השני בהמוני המבלים, ראיתי את אחותו הגדולה מצביעה על אוזניה, ושואלת מה הוא שמע.
״מוזיק!״ אמר בגאווה, ועיניו נצצו.
ואחרי רגע כבר נסחפו הלאה, הרכבת עזבה את התחנה, ולא ראיתי אותו יותר.