רפרטואר האיחחחח

בעודי ישן אני תחת מתקפה של תחנת הרדיו המזעזעת ביותר בעולם, שמשדרת בתוך ראשי ומעלה עוד ועוד זבל מילדותי הרחוקה

איור: יובל רוביצ׳ק
איור: יובל רוביצ׳ק
14 בינואר 2016

בזמן האחרון אני מתעורר בבקרים עם שיר נורא בראש. קוראים לו "שיר הדייגים", והוא הולך ככה: "רוח ים והוד גלים / אל חופיך מה כלים / דייגים פרשו רשתַם / הבי נרדה לים" – יש באמת שיר כזה, והוא בוצע במקור (אם יש מקור – זה שיר עתיק, ויש אומרים שהמבצע הראשון שלו היה דג), על ידי גאולה זוהר, ואני לא יודע למה הוא נתקע לי בראש – כנראה זה עונש על חטא קדמוני כלשהו, אולי על העובדה שאני כותב על שירים גרועים בטיים אאוט במקום להתייחס למצב –

אם כי שמעתי שהמצב דווקא סבבה, כי תפסו גם את המחבל מדיזנגוף וגם את עזרא נאווי, אז סביר להניח שאנחנו הכי בטוחים שאפשר –

והשיר הזה לא לבד: בעודי ישן אני תחת מתקפה של תחנת הרדיו המזעזעת ביותר בעולם, שמשדרת בתוך ראשי ומעלה עוד ועוד זבל מילדותי הרחוקה: "שעון בן חיל" בביצועה הרובוטי המפחיד של אסתר עופרים; "הרוח נושבת קרירה", שיר שכל כך מרוצה מעצמו שאפשר להפיק ממנו סמים; וכמובן, כל הרפרטואר של נעמי שמר, שהיתה כל כך מוכשרת שהצליחה להרוס כל ז'אנר מוזיקלי שנגעה בו (את הגרוע שבשיריה קשה לבחור, התחרות כל כך קשה: "על כנפי הכסף" הפשיסטי? "ירושלים של זהב", האבו־נפחא האולטימטיבי של הזמר העברי? ואולי הנוראים מכולם הם דווקא המוקדמים, אלה שהתיימרו להיות סוג של פופ ציוני שובב אך נקי – "בסנדלים על גשר הירקון", למשל, נמצא אצלי באופן אישי ברשימת הסיוטים הגדולים מכולם. הצליל המאוס הזה, אחרי השורה הראשונה בכל בית, המסמל את שובבות הנעורים – "פיפ פיפ!").

אבל למה שירים כה רבים וטובים נשכחים, ודווקא הזוועות האלה חקוקות לנצח? ולא רק שאי אפשר להיפטר מהן, אלא אפילו להפך –
הו, הזוועה –
אתה ממש מתחיל לחבב אותן –
כלומר, לא את הזוועות עצמן: כל הרפרטואר של נעמי שמר, בשבילי, הוא מה שואגנר בשביל ניצולי שואה; אבל אתה מתחיל להתמכר לעצם העוצמה הרגשית שהשירים האלה מביאים עמם,

ובואו נודה על האמת – שנאה היא עוצמה רגשית לא פחותה מאהבה. אולי אפילו גדולה ממנה. כי אהבה פוחתת עם השנים: קשה לי היום להרגיש משהו כשאני שומע את השירים שאהבתי בילדותי – את "הגבירה בחום" של יוסי בנאי, את להקת הפלטינה עושה את "הנערה עם שיער הפשתן", את הגשש החיוור בשיר שמשום מה תמיד גרם לי לדמוע, "זאת שמעל לכל המצופה"; כל אלה, ועוד רבים אחרים… לא בדיוק הלכו לאיבוד,

אבל כן איבדו מזוהרם הרגשי. אתה יודע שאתה אוהב אותם, וזוכר שאתה אוהב אותם, ואפילו אומר לכולם שאתה אוהב אותם – ואז, בשלב מסויים, אתה כבר לא כל כך אוהב אותם. כל דבר שאתה מרגיש ואומר, מפסיק להיות מורגש בשלב מסויים. אבל מכיוון שאת "בסנדלים על גשר הירקון" וחבריו המפלצתיים השתדלתי כל החיים להדחיק – הם נשארו טריים כביום היוולדם. או, לפחות, כמו ביום שננעצו במוחי כמו מקל עץ בליבו של ערפד. ואולי בגלל זה,

דווקא המוזיקה הגרועה היא ממכשירי הזיכרון היעילים ביותר. כי התודעה בנויה להתמודד עם רגשות נוסטלגיים. בעוד אתה רבע־מתרגש, היא כבר לוחשת לך: אחי, זאת רק נוסטלגיה. אבל היא פחות בנויה להתמודד עם זכרונות שליליים. היא מניחה שאם אתה שונא משהו, הסיכוי שהוא יצליח להשתלט לך על המוח קטן מאוד. אבל הנה בא השיר הנורא הזה, "בסנדלים על גשר הירקון", מילים מזוייפות ומוזיקה מזוייפת ורעיון מזוייף וביצוע מזוייף, והנה לפתע אני מותקף בזכרונות אינספור: הקיץ. הילדה שאהבתי בשמלה הצהובה. הארטיקים שנוזלים על החולצה. ההפסד הקבוע לאריק ג. בכל תחרות ריצה. דני קיי בטלוויזיה, כל שבת, במלחמת יום כיפור. כל אלה צצים ועולים, מציפים ושוטפים, וזה רק בגלל שבזמן שהם קרו, נוגן ברדיו שיר נורא שכל כך שנאתי, שבמשך שנים הדחקתי את קיומו.

הנה דיל: אני מוכן לשכוח את זכרונות ילדותי המתוקים ביותר, אם רק תמחקו לי את הרפרטואר של נעמי שמר מהראש. אבל איך שאני כותב את זה, אני יודע שזה יקרה הפוך: הכל יעלם, הכל ימחק, אבל זה ישאר. ה"איחחח!" האחרון שיחרוך לי את המוח לפני שאתפוגג סופית. לנצח בסנדלים, לנצח על גשר הירקון (פיפ פיפ).