תודה למורים שגרמו לי להרגיש אפס

כשהתחילה שנת הלימודים לא הייתה לי שום מחשבה על שנת הלימודים. כולם סביבי נשמו לרווחה כי הנה, סוף סוף הם מפנים את הקניונים. מי שמסתובב בקניון כל כך הרבה עד שהנוכחות של בני הנוער שם הופכת לאלמנט המטריד המרכזי עבורו, כנראה שמגיע לו. אם כבר להשתתף בצער, אז דווקא בזה של המורים. יש לי חברים שהתחילו ללמוד הוראה השבוע – ברור שהם אנשים נהדרים, הרי אני רוצה את הטוב ביותר עבורי, אז לא אקיף את עצמי באנשים מעפנים.

אני מקווה שבעתיד, כשהם יסיימו את הלימודים ויעשו את מה שצריך לעשות כדי להשתבץ בבתי ספר בתפקידי חינוך והוראה, התלמידים שלהם לא ישנאו אותם כפי ששנאתי את המורים שלי, שבטח גם הם היו אנשים נהדרים שהשיטה הכניעה אותם, מילאה עוד קצת את הכיתה, דוממה את המשכורת והורידה את המוטיבציה.

שנאתי את המורים שלי לא כי הייתי תלמיד מופרע או שיש לי בעיה עם סמכות (יש לי בעיה עם האופן שבו אנשים מסוימים מיישמים אותה), אלא כי הם גרמו לי להרגיש אפס, לא יוצלח ונטול כישרון. "פוטנציאל לא ממומש", הקלישאה הגדולה ביותר שמערכת חינוך מיושנת יכולה לייצר, הוטחה באימא שלי באספות הורים לאורך 12 שנה. מורים פרטיים שהיו הגונים מספיק נפרדו ממני כי "חבל על הכסף". מדהים בכמה צער והלקאה עצמית נער יכול לעטוף את עצמו על כך שהוא לא יודע לפתור משוואות מתמטיות, לא לדעת (סליחה, לזכור. ידע הוא לא פקטור) את לוח הכפל או להבין איך פותרים תרגילי לשון עם נושא ונשוא – לכל הרוחות, מה הקשר בין הבולשיט הזה לאופן שבו אנחנו כותבים ומדברים?

דבר אחד ייזקף לזכותם של המורים שלי – הם הפכו אותי למי שאני היום. ציוני הבגרויות שלי היו בינוניים מדי, הפחד שלי ממבחנים שכוללים מספרים היה משתק, כך שלא היה סיכוי לפסיכומטרי, והרצון שלי ללמוד מדעי המחשב, עוד בתיכון, דוכא על ידי מנטרות חוזרות ונשנות שבלי מתמטיקה אין תכנות (היום אני יודע שמספיקה "חשיבה לוגית"). אז מצאתי את עצמי במסלול אחר, הרבה יותר פתלתל ולא ודאי, עם ציוני דרך ונקודות סיום מעורפלות – התחלה קשה וסוף לא ודאי.

את תעודת הבגרות שלי, אם אני זכאי לכזאת (פרשתי באמצע הבגרות בספורט), לא אספתי מעולם. עוד לא למדתי באקדמיה (אבל ממש רוצה ללמד) ובסך הכל עשיתי את כל הדברים שמאכזבים אימהות מהסוג שרצו לראות את הבנים שלהן כרופאים, כמתכנתים או במקרה הרע – כעורכי דין. לא הייתה לי תוכנית מפורטת כך שגם האכזבות היו פרופורציונליות ונשאר לי מספיק מרחב תמרון כדי להגשים כל מיני חלומות.

אז היום אני כבר לא שונא את מי שהיו המורים שלי, במקום מסוים אני אפילו מודה להם על כך שבחרו לראות בי כשל מערכתי שדופק את הממוצע השנתי שלהם ובסוף – בלי שהתכוונו – גרמו לי לעשות את כל הבחירות שהפכו אותי למאושר.