תקפו אותנו בגלל העדפותינו המיניות

בשורה התחתונה, אפשר לומר יצאנו בזול. אחרי לילה לבן בתחנת המשטרה ושינה טובה לאחר מכן, ראינו שגיל יצא עם פנס ליד העין, כאבי גב וראש, ואני עם נפיחות קלה בצד ימין של הפנים, מהאגרופים.

לא היה לי מושג שבקבוק זכוכית שמוטח לבן אדם על הראש מתנפץ לרסיסים כמו בסרטים. לפחות לא עד שהבהמה ניפץ לגיל בקבוק וודקה על הראש, רק בגלל שהוא הומו.
ישבנו לחגוג לגיל יום הולדת בבר אילתי. שתינו, עישנו קצת נרגילה וצחקנו הרבה. ככה זה כשאתה מוקף באנשים שבעיקר רוצים להפיץ אהבה.

"תראה את ההומואים מחזיקים ידיים, איכס", הם התחילו לזרוק לכיוון שלי ושל גיל הערות. התעלמנו, המשכנו בשלנו. כשיצאתי מהשירותים הם כבר החזיקו את גיל ביד. "שיחת השפלה", תיאר את זה אחר כך. מבט אחד מגליה והבנתי שזה עלול להתגלגל לכיוון לא טוב. משכתי אותו משם והמשכנו לשבת, בזמן שהם ממשיכים להתגרות בנו. "בוא נעוף מכאן", דרש ילד היום הולדת וכולנו הסכמנו.

"עופו מכאן יא הומואים, לכו תמצצו זין", הם צעקו כמה פעמים. לגיל זה כבר הספיק, אבן חצץ קטנה נזרקה לכיוונם. הם אפילו לא שמו לב. "לך תמצוץ זין יא הומו", הם הטיחו לעברי כשחלפתי על פניהם בפעם האחרונה.

עמדו בפני שתי אפשרויות. הראשונה, להשפיל מבט ולהמשיך הלאה. בשביל מה להיכנס לפינה עם ניאנדרטלים? אבל אז נזכרתי בכל אותן הפעמים שהשפלתי את הראש. כמו הפעם עם אותו אידיוט על אופניים שאמר לי "זה נראה כאילו קיבלת בתחת כל הלילה", בזמן שחלף לידי כשרצתי. רק אחרי דקה ארוכה הבנתי שמה שהייתי צריך לענות זה "אני? דווקא אוהב לתת".

כמה שנים עוד אלך עם הראש באדמה ולהשפיל את המבט כשאורח החיים שלי לא מוצא חן בעיני בורים? כמה הערות עוד אצטרך לספוג? עד מתי אצטרך ללכת ברחוב, ולפחד להחזיק לבן הזוג שלי את היד? עד מתי אצטרך לחשוש מנשיקה חטופה כשהמבט שלי פוגש בשלו? עד גיל 30? עד החתונה? הילד הראשון? הנכד?

אז בחרתי באפשרות השנייה – לא להיות החלש, להרים את הראש, הגיע הזמן להגן על עצמי.

"עשר זין אני הולך למצוץ עכשיו", התרסתי לעברם.

גם מכנסיים לבנים שהוכתמו בדם, יעלו כמה שיעלו, לא יוכלו לכסות את העושר לו זכית, עושר שאפשר רק לקנא בו

30 שניות שעברו בהילוך איטי. בקבוק זכוכית אחד הוטח מאחורי הגב שלנו, פגע בגיל והתנפץ לרסיסים על הרצפה. ארבעה בחורים, שלא לומר נערים, שלא לומר ילדים התנפלו עלינו אחד אחרי השני, צועקים ומקללים. ואז, הבחור עם הגשר בשיניים ניפץ את הבקבוק לגיל על הראש. סנטימטר אחד ימינה, והייתם שומעים על המקרה בחדשות. צעיר איבד את עינו במהלך "קטטה". חס ושלום שיקראו לזה פשע שנאה.

הנערים בורחים ונכנסים לקלאב הוטל. גיל מדמם ובוכה, אני מחבק אותו. בשעה וחצי הקרובות הוא יתקשר איתי רק ב"כן" או "לא" עם הראש, ליותר מזה הוא לא היה מסוגל.

המשטרה לא מצאה את הנערים ומסתבר שאף מצלמת אבטחה בכל קלאב הוטל לא קלטה אותם. זה אחרי שהם הזמינו את אחת החברות שלנו ל"בילוי" איתם בחדר באותו המלון בדיוק.
"סיכוי קלוש ולא סביר", אמרו לנו השוטרים. "אם לא זיהינו אותם במצלמות, זה מקשה על החיפוש".

"דווקא במצלמת אבטחה של הבר ראו אתכם זורקים לעברם משהו. סיגריה או אבן קטנה. אז יבואו ויגידו שחיממתם אותם", אמר לי אחד השוטרים של מרחב אילת.
לי זה נשמע כמו "מה היא לבשה בליל האונס?" פוגש את "למה לא מראים את מה שהערבי עשה לפני שירו בו?". האשמת קורבן מהולה בהרמת ידיים.

העובדה היא שלא אבן החצץ היא זו שהפריעה להם. אלא שאני הולך למצוץ זין. זה מה שהוציא את החיות מהכלוב.

עכשיו אנחנו בסדר. פיזית.
נפשית, זה כבר סיפור אחר.

ולך "גיל", יום הולדת שמח. הוא באמת משמח.
זה כמו לידה מחדש, הרגע בו נפקחות העיניים (עם חתך קטן ליד), הרגע בו המציאות טפחה על פנינו (עם בקבוק אלכוהול) וגילתה לנו רוע, אבל בעיקר – המון המון טוב.
מקיפים אותך אנשים חמים, אוהבים, תומכים ואמיתיים, בדיוק כמוך.

לא משקפיים שנשברו, לא גופייה חדשה שנקרעה ולא מכנסיים לבנים שהוכתמו בדם – יעלו כמה שיעלו – יוכלו לכסות את העושר לו זכית, עושר שאפשר רק לקנא בו.

אוהב אותך.

פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של עידן יוסף ימין:

לאור המקרה יוסף ימין וכן תקיפה נוספת על רקע הומופובי שאירעה בעיר רחובות ביום רביעי האחרון, שלחה האגודה למען הלהט״ב בישראל מכתבי גינוי לשר לבטחון פנים, מפכ״ל משטרת ישראל ומרחב אילת: "המציאות מוכיחה לנו שוב שמצבה של הקהילה הגאה בישראל רחוק מלהיות טוב. לא יעלה על הדעת שמקרים אלה לא יקבלו טיפול ראוי מרשויות החוק עד מיצוי הדין עם התוקפים. אנחנו נאבקים יום יום  בבורות והעדר סובלנות כלפי הקהילה לצד העדר מענים וטיפול ראוי של הרשויות.  הגיעה השעה לייצר תכנית סדורה למיגור האלימות כלפי חברי וחברות הקהילה ולתת מענים הולמים".

עוד נכתב כי ״אין ספק שככל שהנושא נמצא על סדר היום הציבורי, הדבר מוציא מתחת לפני האדמה גילויי להט״בפוביה חמורים, ובכך מדגיש את הפער העצום בין ההתיימרות לקבלת הלהט״ב לבין הצורך המיידי במתן פתרונות ומענים בשטח. שתי תקיפות על רקע להט״בפובי בתוך זמן קצר, ועוד לא חלפה שנה מאז הירצחה של שירה בנקי ז״ל במצעד הגאווה בירושלים. הגיע הזמן שמדינת ישראל תגיב בכובד ראש על גילויי שנאה אכזריים אלה, ותתן מענה ראוי ופעולות קונקרטיות למיגור האלימות כלפי הקהילה הגאה״.